'בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: (תהלים קיט צט): "מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי". איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר (משלי טז לב): "טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר: (תהלים קכח ב): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". אשריך, בעולם הזה, וטוב לך, לעולם הבא. איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: (שמואל א ב ל): "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו"' (אבות ד,א). בן זומא מלמד אותנו איזהו החכם, הגיבור, העשיר והמכובד. כמובן שיש גם חכם ששכלו חזק, ויש גיבור שיש בו כח, ועשיר שיש לו הרבה ממון, ומכובד שמכבדים אותו. אלא שכמו שפירש הברטנורא שהכוונה: 'איזהו חכם – הכי קאמר: איזהו חכם שראוי שיתהלל בחכמתו'. ז"א גם מי ששכלו חזק נקרא חכם וכדו', אלא שבזה אין ראוי להתפאר, ולמי כן ראוי להתפאר? למי שחכם בשל שלומד מכל אדם, שבזה יש לו מעלה במידותיו, ולכן ראוי להתפאר בכך. (וראה עוד הסברים למשנתנו, ב'אבות לבנים' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). לכאורה מה שמובא בפרקי אבות זהו דברים שהחכם היה מרבה לומר אותם, שהם היו מזוהים איתו. נראה שלא במקרה בן זומא הוא שהיה אומר את הדברים האלו, בן זומא נקרא ע"ש אביו: 'בן זומא – לפי שלא האריך ימים, ולא נסמך שיקרא רבי, היו קורין אותו על שם אביו' (ברטנורא). מצד שני הוא היה חכם גדול מאוד, כמו שמצאנו בגמ': 'משמת בן זומא בטלו הדרשנים' (סוטה מט,א). 'הדרשנים – שהיה בקי בטעמי המקראות, כדאמר: לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא (ברכות דף יב:)' [רש"י]. יוצא שהיה כ"ך גדול שהיה בולט בדרשותיו אפילו יותר מאלו שהוסמכו לרבנות. לכן הוא היה אומר שאע"פ שהוא צעיר הוא כעין ראוי להסמכה, אלא שבכ"ז לא הסמיכוהו בשל גילו (אמנם לא ידע שימות צעיר, אולם כבר בצעירותו היה ראוי מצד חכמתו להסמך). לכן אומר כמו על עצמו, שאע"פ שאינו רב, בכ"ז כדאי ללמוד ממנו (שכך מן הסתם היו אומרים עליו), ולכן 'איזהו חכם? הלומד מכל אדם', כמו שהוא אינו נקרא רב, ובכ"ז מי שילמד ממנו ירבה חכמה, כך ראוי ללמוד מכל אדם. גם 'איזהו גיבור? הכובש את יצרו' קשור אליו, שהוא כובש את יצרו שלא להתגאות, ולכן לא בא בתלונות ודרישות שיסמיכוהו בשל חכמתו הרבה. והוא שמח בחלקו, שאע"פ שלא הוסמך, בכ"ז ראו בו דרשן אדיר, וזה הספיק לו (וכאן זה אמנם לא עשיר של ממון, אבל יש את העקרון של השמח בחלקו). בנוסף, הוא למד לפני החכמים, ולכן כעין שזו היתה עבודתו ומזה חי, זה היה כעין יגיע כפיו, ואם היה מוסמך היה מקבל יותר הטבות מהקהילה, בהיותו רב מוסמך. כך שזה שלא הוסמך מנע ממנו ממון, מנע ממנו מעט עושר, ובכ”ז הסתפק במה שהיה לו. ואע"פ שהוא היה דרשן גדול מאחרים, בכ"ז לא דרש שיכבדוהו על כך ולכן שיסמיכוהו, או לפחות שיהיה שווה לאחרים, אלא הוא כיבד את אלו שהוסמכו לרבנות כגדולים ממנו, וזהו 'איזהו מכובד? המכבד את הבריות' שחל בו. עוד נראה שבן זומא אמר את הדברים האלו בשל מעלת הנבואה: 'אמר ר' יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה. גבור … אלא מן הדין קרא, דכתיב (דברים ט, יז) "ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם", ותניא: הלוחות ארכן ששה, ורחבן ששה, ועביין שלשה. עשיר, "פסל לך" – פסולתן שלך יהא. חכם, רב ושמואל, דאמרי תרוייהו: חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נתנו למשה חסר אחת, שנאמר (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט מאלקים". עניו, דכתיב (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד”' (נדרים לח,א). ממילא כדי לקבל נבואה צריך להיות גיבור, עשיר, חכם ועניו. לכן אמר כנגד זה מיהם החכם, הגיבור והעשיר. המכבד את הבריות זה כנגד עניו, כיון שיש בגמ' עוד מקום שבו נאמר על השראת שכינה, ושם נאמר: 'דאמר מר: אין השכינה שורה אלא על חכם, גבור, ועשיר ובעל קומה' (שבת צב,א). ממילא ההבדל הוא באחרון, האם זה עניו או בעל קומה? לכן נראה שזה שניהם, שהוא בעל קומה ולכן נראה מרשים, וממילא מכבדים אותו בשל כך, ועל אף הכבוד הוא נשאר עניו. ממילא כנגד זה אמר בן זומא 'המכבד את הבריות', שהוא מכבד את אחרים, שזה מענוה (שלא רואה עצמו חשוב מהם), והם מכבדים אותו. (הרמב"ם בשמונה פרקים [ז] מקשר בדברי בן זומא למה שנאמר על קבלת נבואה. אולם דבריו קצת דחוקים, כיון שבמפורש בגמ' מובא ראיות מהיות משה גיבור בכח ממש, ועשיר בממון, ולא שעשיר בהסתפקות וגיבור שמנהיג כוחותיו). נראה שבא לומר שצריך את ארבעת הדברים בשביל קבלת נבואה, אבל לא מספיק רק הצד הפיזי שבדבר (להיות עשיר בממון וכדו'), אלא חובה גם להיות מסתפק במה שיש לו, שכך נעשה עשיר במעלה ראויה של שלמות, וכדו' בשאר. בן זומא היה אחד מהארבעה שנכנסו לפרדס: 'ת"ר: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא … בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר (משלי כה, טז) "דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו"' וכו' (חגיגה יד,ב). ['הציץ – לצד השכינה. ונפגע – נטרפה דעתו'. רש"י]. ממילא אם נכנס לפרדס, בהיותו צעיר (שהרי לכן לא הוסמך כי לא היה בגיל המתאים), סימן שזה היה בוער בעצמותיו, שהיה רוצה ללמוד סודות גדולים. לכן אולי היה מתחבר לעניינים של איך להתחבר לשכינה (שזהו ע"י ארבעת הדברים שבהם 'הקב"ה משרה שכינתו'), כדי שיהיה ראוי להכנס לפרדס, שבכך 'הציץ לצד השכינה' (רש"י). אלא שבכ"ז לא הצליח להשלים את מעלותיו, ולכן הציץ ונפגע, שהביט יותר ממה שהיה ראוי שיביט אז, בשל משיכתו לזה (שזהו כפס' שמביאים, שמי שאוכל דבש יותר מהראוי לו, בסוף מקיא ומאבד את הכל). (לפי זה מובן מה שמסופר אח"כ: 'ת"ר: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו. אמר לו: מאין ולאין בן זומא? אמר לו: צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים … אמר להן רבי יהושע לתלמידיו: עדיין בן זומא מבחוץ' וכו' [שם טו,א]. שאמנם הסביר את דבריו כיצד יודע שבן זומא לא רואה נכון, אולם יש דגש בהתחלה שבן זומא לא עמד לפניו, שבפשטות בא לומר שהיה מעורער כ"ך במחשבותיו. אולם אולי אפשר שכיון שלא עמד לפניו, בזה הראה שאין בו את החלק של מכבד את הבריות, וממילא הוא אינו ראוי ללמוד את הסודות הגדולים, ולכן שאלו, שבכך בירר שאכן הוא כבר נפגע). עוד נראה בדומה, שמובא על חלומות: 'הרואה … בן זומא יצפה לחכמה' (ברכות נז,ב). הרי שבן זומא הוא דוגמה לחכמה גדולה. לכן בא בן זומא ואומר שמי שרוצה לזכות בחכמה גדולה וישרה, עליו להיות במעלות כאלו שיש בהם דימוי להשראת שכינה. כיון שהדעת היא מהקב"ה, כמו שאנו אומרים בתפילת שמונה עשרה: 'אתה חונן לאדם דעת, ומלמד לאנוש בינה. חננו מאתך חכמה בינה ודעת'. לכן כמה שיותר קרוב לקב"ה, כך הדעת חזקה וברורה יותר. אולם בשביל זה אין צורך שיהיו ממש אותם הדברים כמו לקבל השראת שכינה, אלא מספיק שיהיה דימוי שמקשר לזה. שלכן לא צריך חכמה גדולה, אלא מספיק שילמד מכל אדם, ולא צריך גיבור ממש, אלא מספיק מושל ברוחו וכו'. לכן כיון שידע בן זומא שהיו רואים בו חכם גדול, ולכן מנסים ללמוד ממנו אין להיות כ"ך חכמים, (ומן הסתם גם רבים שאלו זאת ממנו,) לכן לימד זאת הרבה, וזה היה מייצג אותו – את חכמתו הרבה. (אולי ברמז, בראית החלום מובא: 'שלשה תלמידי חכמים הם. הרואה בן עזאי בחלום יצפה לחסידות, בן זומא יצפה לחכמה, אחר ידאג מן הפורענות'. הרי שבן זומא מופיע כסמל לחכמה, והוא מופיע כאחד משלושה ת"ח שמרמזים בחלומות. והנה אותם שלושה ת"ח הם השלושה שנכנסו לפרדס עם ר"ע, שאז בן זומא הציץ לצד השכינה ונפגע).