'עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע, מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת, מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא' (אבות ג,א). 'עקביא – מטפה סרוחה. טפת שכבת זרע. ואע"פ שבשעת העבור אינה סרוחה, שאינה מסרחת ברחם האשה עד לאחר שלשה ימים וכשתסריח אינה ראויה להזריע, מכל מקום קרי לה טפה סרוחה מפני שהיא קרובה להסריח מיד כשהיא חוץ למעי האשה. והמסתכל שבא מטפה סרוחה, ניצול מן הגאוה. והמסתכל שעתיד לילך למקום עפר רמה ותולעה, ניצול מן התאוה והחמדה אל הממון. והמסתכל שעתיד ליתן דין וחשבון, פורש מן החטא ואינו נכשל בעבירה' (ברטנורא). ביר' (סוטה ב,ב [וכן בדומה בויק"ר יח,א]) מובא כיצד למד זאת עקביא: 'תמן תנינן: עקביה בן מהלאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. ר' אבא בריה דרב פפי ור' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי: שלשתן דרש עקביה מפסוק א': (קוהלת יב) "וזכור את בוראך" – בארך. בורך. בוראך. בארך – ממקום שבאתה. בורך – למקום שאת הולך. בוראך – לפני מה שאת עתיד ליתן דין וחשבון'. נראה שמעבר לדרשה של הפס', עמד מול עיניו של עקביא המחשבה איך לעמוד נגד הגאוה, התאוה והמשיכה לחטא, ולכן למד על שלושת אלו והסמיכם על הפס'. נראה שיש רמז לזה גם בתורה, כיון שהתורה מצווה את האדם לקיים מצוות ולסור מהעברות, אז ראוי שגם תרמוז על איך ליתגבר על היצר, כדי לקיים מצוות ולסור מהעברות (ובפרט שכל דבר בנ"ך יש לו יסוד בתורה, ולכן ראוי למצוא ראיה גם בתורה. ועוד שלימוד תורה מביא להתגברות על היצר הרע ['... כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) "הלא אם תטיב שאת"' וכו' (קידושין ל,ב)] ולכן אם התורה עוזרת להתגבר על היצה"ר, שזה דבר מהותי בה – שקשורה להתגברות על היצר, אז בודאי ראוי שגם תרמוז על איך להכניע את היצה"ר). שורש התורה קשור לבין אדם לחברו: 'דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא' (שבת לא,א), כיון שדרך ארץ קדמה לתורה, היא הבסיס לה. לכן לא במקרה פתיחת התורה וסופה קשורים לעניין חסד: 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים, דכתיב "ויקבר אותו בגיא"' (סוטה יד,א). שזה מגלה שכל התורה מלאה חסד (כעין מתחילתה ועד סופה קשורה לחסד). ממילא נראה שכיון שזה דבר יסודי בתורה, והתורה באה לתקן את האדם ללכת אחר רצון ה', לכן בזה נרמז על איך להתגבר על יצה"ר. לכן ההתחלה של החסד זהו בכתנות העור של אדם וחוה, והנה אדם וחוה הם תחילת העולם, שמהם כל האנשים, ולכן רומז ל'דע מאין באת' (וכן אדם לא בא מטיפה סרוחה, ולכן לא ראה זאת, וחטא [כך מסביר היהודי הקדוש את המדרש שאומר שאדם הראשון חטא כי ראה שתים ולא שלוש]). הסוף הוא בקבורת משה, שזהו כנגד דע 'ולאן אתה הולך'. וכל האמצע – כל התורה היא גילויים של רצון ה' בעולם (וגילוי שמות ה' בעולם), ולכן זהו כנגד 'ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון'. בתנחומא יש הוספה על הגמ', שמוסיף גם אמצע: 'שתחלת התורה ג"ח, ואמצעיתה ג"ח, וסופה ג"ח. תחלתה הלביש ערומים, שנא' "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית, ג). אמצעיתה בקור חולים, שנאמר "וירא אליו ה' באלוני ממרא" (בראשית, יא). וסופו קבר מת, שנאמר "ויקבור אותו בגי" (דברים, לד)' (תנחומא "וישלח" סימן י). לפי זה האמצע מתבטא בגילוי ה' לאברהם, שזהו כנגד דע 'ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא', שזהו הקשר להקב"ה, שאתה עתיד ליתן את הדין לפניו. נראה שכנגד 'מאין באתה' שזה נגד גאוה, זה מרומז באדם הראשון, שכשהנחש פיתה את חוה, הוא אמר לה: "כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים ידעי טוב ורע" (בראשית ג,ה), שזהו עניין גאוה, שאתם צריכים להיות כאלקים. כנגד 'ולאן אתה הולך' שזה נגד תאוה וחמדת ממון, זה נרמז במשה, שכשכולם עסקו בלקיחת ממון מצרים, משה התעסק בארונו של יוסף (סוטה יג,א), וכיון שהתעסק בעצמות יוסף זכה שה' יקברו (משנה סוטה א,ט). ממילא קבורת משה מרמזת על ההתגברות על תאות הממון, כמו שהתגלה שלא עסק בביזת ממון מצרים. כנגד 'ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון' וכו', שזה פרישה החטא, זה נרמז בכל התורה כולה, שכולה היא הדרך ללכת אחר רצון ה', לקיים מצותיו ולא לחטא. (זה גם התגלה באברהם, שה' בא לבקרו בחוליו, בעקבות שקיים מצוות מילה). (במדרש שמואל מדייק בלשון המשנה שחוזר על עצמו, ומפרש שזה בא להוסיף, לרמז שיש עוד עניין איך להתרחק מהחטא, שזה ע"י הידיעה של מעלת הנשמה [שחוצבה מתחת כסא הכבוד, ועתידה לחזור למקום שממנו חוצבה, וגם הנשמה עתידה ליתן דו"ח]. ואומר שהשלושה של הנשמה זהו למעליותא, והשלושה של הגוף זהו לגריעותא. נראה שהשלושה של הגוף נאמרו במפורש במשנה, והשלושה של הנשמה נרמז במשנה. כעין שבא לומר שמהצד הגלוי, מה שנרמז במה שנאמר בתורה שבכתב, זהו כנגד הגוף, שהוא לגריעותא, כיון שהתורה אלוקית וקדושה לעומת הגוף הגשמי העכור. אבל במשנה נרמז גם לנשמה, כיון שהתושב"ע זהו גילויים שמגלים במה שמסתתר בעומק התורה, והתושב"ע זהו גילוי של הנשמה הקדושה, לכן ברמז נרמז במשנה על הצד של הנשמה, וזה למעליותא, כמו שמתגלה מעלת הנשמה בגילוי התושב"ע [שבתושב"ע מתגלה מעלת הנשמה, כיון שדרכה מתגלת התושב"ע]).