'שמואל הקטן אומר: (משלי כד) "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו"' (אבות ד,יט). היר' מסביר מדוע שמואל הקטן נקרא בשם זה: 'ולמה נקרא שמו קטן? לפי שהיה מקטין עצמו. ויש אומרים: לפי שמעט היה קטן משמואל הרמתי' (יר' סוטה ט,יג). נראה ששני הטעמים לשמו קשורים זה בזה. ע"י שהיה מקטין את עצמו, שהיה עניו גדול מאוד, זכה להיות כעין קרוב לדרגת שמואל הנביא. שמואל הנביא שקול כמשה ואהרן: 'שמואל ששקול כמשה ואהרן, שנאמר (תהלים צט, ו): "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ"' (במדבר רבה יח,ח), הרי שהפס' מדמה בין משה ואהרן ושמואל, כך שבהם יש כעין קשר זה בזה, ועל משה נאמר: “והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב,ג). ממילא נראה ששורש זה, של ענוה גדולה מאוד, שהיתה בשמואל הקטן, היא שגרמה לו להגיע לדרגת קשר לשמואל הנביא, בשל קשר הענוה, שמתגלה אצל משה שקשור לשמואל בדרגותיו בדור אחר, כמו ששמואל הקטן קשור לשמואל בדרגותיו בדור אחר. נראה שכיון שיש קשר בין שמואל הקטן לשמואל הנביא, ובזה יש כעין חיבור למשה ואהרן, לכן יש בחייו של שמואל הקטן התגלויות כעין כמותם. שזהו שממשיך היר': 'וכשמת היו אומרים עליו: הוי עניו חסיד, תלמידו של הלל הזקן', שבפשטות הכוונה שנעשה בו כעין הלל הזקן, כמו שמסופר קודם, שבשניהם 'ויצתה בת קול ואמרה להן: יש ביניכם אדם אחד ראוי לרוח הקודש, אלא שאין הדור כדיי', וגם על הלל אמרו שהוא 'עניו חסיד'. אולם נראה יותר מזה, שהדגישו שהוא תלמידו של הלל, שהלל היה אומר: 'הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (אבות א,יב). ממילא הדבר שהיה מדגיש לתלמידיו (שמה שנאמר במסכת אבות בשם החכמים, הכוונה שאלו דברים שהיו אומרים, וחוזרים ומדגישים זאת) זה להיות כמו אהרן. ממילא אולי יש בזה רמז, שראו בשמואל הקטן כגילוי של דמות אהרן, בהיותו קשור לשמואל הנביא ששקול כמשה ואהרן. גם עצם זה שדבריו שהובאו במסכת אבות (כמוטו של חייו), זה על אי השמחה על מפלת אויבו, שבזה יש שורש להשלמה עם חברו (ע"י שלא שמח במפלתו הוא לא מחזק את המריבה ביניהם, אלא להיפך, זה גורם שישאר לו קצת צער על נפילת חברו, שרואה את צערו), זהו כעין אהרן שהיה רודף שלום, וממילא משלים בין אדם לחברו שלא יהיו אויבים זה לזה. גם למשה שמואל הקטן היה דומה, כמו שאמרו עליו שהיה עניו גדול, שזהו המעלה שהדגישו בחייו (שלכן קראו לו 'הקטן' כביטוי שמקטין את עצמו בענוה) ואחר מיתתו ('עניו חסיד'), וזוהי המעלה שנאמרה גם על משה (“והאיש משה עניו מאד” וגו'). בנוסף, גם בבבלי מסופר על הלל ועל שמואל הקטן שבת קול אמרה עליהם שהיו ראוים לשכינה, אלא שבבבלי נאמר על הלל: 'יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו, אלא שאין דורו זכאי לכך' וכו' (סנהדרין יא,א). ממילא אם מדמים בין שמואל הקטן להלל (שעל שניהם יצאה בת קול, ואמרו על שמואל הקטן 'הי חסיד, הי עניו, תלמידו של הלל', כך שדימו ביניהם), יוצא שנאמר עליו שראוי לנבואה כמשה, שבזה שקול כעין משה. גם הסיפור בגמ' שהובא (שם) על שמואל הקטן שאמר שהוא זה שעלה לעיבור השנה שלא ברשות, נאמר שלמד זאת משכניה בן יחיאל, שהוא למד זאת מיהושע או ממשה. הרי שיש קשר למעשיו של שמואל הקטן שקשור למעשי משה. נראה ששמואל הקטן היה מדובק בכח שמואל ובכח משה, ולכן הוא זה שתיקן את ברכת המינים. [שהוא זה שתיקנה משום שאת הברכה הזו יכל לתקן רק מי שנקי לגמרי משנאה, כמו שמסביר הרב זצ”ל (ראה ב'אבות לבנים' ד,יט. וב'צמאה נפשי' שער ד. למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א)]. הנה מצד אחד משה רבנו ביקש מאוד מה' שיסלח לבנ"י, שאע"פ שחטאו בחטא העגל החמור, בכ"ז שיסלח לנו (עד כדי שהיה מוכן אפילו למסור את נפשו על כך: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" [שמות לב,לב]). מצד שני שמואל הוא שהמליך את דוד, כך שהוא כעין בא מכוחו, ודוד הוא זה שביטל את קשרם של הגבעונים לבנ"י בשל מעשיהם: '(שמואל ב כא, ב) "ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם: מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'? ויאמרו לו הגבעונים: אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו, ואין לנו איש" וגו'. "יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה'” וגו'. מיפייס, ולא פייסינהו. אמר: שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים ... כל שיש בו שלשה סימנים הללו, ראוי להדבק באומה זו' (יבמות עט,א) 'הרחמנים כו' – והני גבעונים, כיון דלא מרחמי, אינן ראויין לידבק בהן. מיד גזר עליהן דוד. לכך נאמר "והגבעונים לא מבני ישראל המה"' (רש"י). לכן שמואל הקטן הוא זה שתיקן את ברכת המינים שיש בשורשה את הוצאתם של המינים מבנ"י, כי דווקא הוא זה שיש בכוחו לחלק בין כאלו שיש להוצאם מבנ"י בשל מעשיהם (כדוד – ושורשו משמואל), לאלו שיש לקרבם ולבקש מה' שיסלח להם (כמשה).