chiddush logo

קורח דוגמה לקנאה שמוציאה מהעולם וכו' (אבות ד,כא)

נכתב על ידי יניב, 14/6/2020

 "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן. ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם. ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'” וגו' (במדבר טז,א-ג). במסכת אבות מובא: 'רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם' (אבות ד,כא). מביא שם רש”י: 'הקנאה – שקנא קרח במשה ואהרן. והתאוה – שהתאוה גיחזי לקחת ממון מנעמן. והכבוד – מירבעם שאמר אם יעלו העם הזה לירושלים, מפני שהיה מלך קורא משנה תורה'. הרי שעל כל פרט שנתן ר"א הקפר יש דוגמה בתנ"ך על כאלו שחטאו בזה, ובעקבות כך נפגעו. נראה שאלו לא רק דוגמאות, אלא יש בזה גם רמז לעומק העניין. באבות נאמר קודם: 'רבי יהושע אומר: עין הרע, ויצר הרע, ושנאת הבריות, מוציאין את האדם מן העולם' (אבות ב,יא), שזה לכאורה סותר את מה שנאמר כאן בהמשך (שמובאים דברים אחרים מה מוציאים את האדם מהעולם)? אלא שכבר הסבירו הפרשנים (מדר"ש ותוס' יו"ט) שאין זה סותר, אלא הם קשורים אחד בשני: הקנאה נובעת מעין רעה, שמתקנא בשל שעינו צרה בהצלחת חברו. התאוה נובעת מיצה"ר שגורם לו לרדוף אחר תאוותיו. שנאת הבריות נובעת מרדיפה אחר הכבוד, שבשל שמרגיש שלא מכבדים אותו מספיק, הוא שונא אותם (מדר"ש), או שהאחרים שונאים אותו בשל סלידתם מרדיפת הכבוד שלו (תיו"ט). [ראה ב'אבות לבנים' על שתי המשניות האלו, את דבריו של מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א. וכן ראה ב'בארץ לא זרועה'- 'הקנאה התאווה והכבוד' וכו']. נראה שהסברים אלו יש להם גם רמז בדוגמאות שמובאות בתנ"ך. הדוגמה לקנאה זהו מקרח שחלק על משה, שהוא התקנא בנשיאותו של פנחס: '"וַיִּקַּח קֹרַח". על ידי מה נחלק? ע"י אליצפן בן אחי אביו, שנעשה נשיא על משפחתו, "ונשיא בית אב למשפחות הקהתי אליצפן בן עוזיאל". אמר קרח: ארבעה אחים היו אחי אבא, "ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל". עמרם הבכור זכה אהרן בנו לגדולה, ומשה למלכות. מי ראוי ליטול את השניה, לא השני, שנאמר (שמות ו, יח) "ובני קהת עמרם ויצהר"? אני בנו של יצהר הייתי ראוי להיות נשיא על משפחות, והוא עשה בנו של עוזיאל! קטן של אחי אבא יהי גדול עלי? הריני חולק עליו ומבטל כל מה שנעשה על ידו, לכך "וַיִּקַּח קֹרַח"' (במדבר רבה יח,ב). ממילא הקנאה היתה על נשיאותו של אליצפן. אבל כשחלק הוא טען נגד משה ואהרן: “ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר טז,ג), מה פתאום אתם חשובים יותר מאיתנו, שדיבר נגד משה ואהרן שהם קיבלו תפקידים חשובים, של מלוכה וכהונה, כמו שמובא במדרש: '"וַיִּקַּח קֹרַח". לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו. כשאמר הקב"ה למשה (במדבר ח, ו): "קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וכה תעשה להם לטהרם" וגו' "והעבירו תער על כל בשרם" מיד עשה כן לקרח. התחיל לחזור על ישראל, לא היו מכירין אותו. אמרו לו: מי עשה לך כך? אמר להם: משה עשה בי, ולא עוד אלא נטלני בידי ורגלי, והיו מניפין אותי, ואומר לי: הרי אתה טהור. והביא את אהרן אחיו, וקשטו ככלה, והושיבו באהל מועד. מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל, ואמרו: משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, ובניו סגני כהונה. תרומה לכהן, מעשר לכהן, כ"ד מתנות לכהן. מיד "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה" מיד "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם רַב לָכֶם"' (במדבר רבה יח,ד). הרי שכדי להסית את העם, טען קורח שמשה כיבד מאוד את אהרן (שלא כמותו שביזהו בגילוח והנפה), וזה נעשה ע"י משה שהיה כמלך. בזה גרם לאנשים להתמרד ולטעון נגד משה שלקח את המלכות, ונגד אהרן שקיבל את הכהונה. ממילא ההסתה של קורח נעשתה ע"י פתיחת עין רעה נגד משה ואהרן, מה פתאום לקחו לעצמם להיות חשובים. ממילא נראה שבשורש מחשבת קורח היתה נעוצה עין רעה על משה ואהרן, לכן כשנעשה אליצפן נשיא, התפרצה אצלו הקנאה (על אליצפן), ולכן זה התגלה דרך טענות של עין רעה. ממילא מכאן ששורש הקנאה נעוץ בעין רעה. הדוגמה לתאוה זה מגיחזי, והנה מצאנו קודם לכן בגיחזי מקרה נוסף שבו באו לאלישע (שזה דומה למקרה של נעמן, שבא לאלישע), שזוהי האשה השונמית, ושם נאמר: “ותבא אל איש האלקים אל ההר ותחזק ברגליו ויגש גיחזי להדפה ויאמר איש האלקים הרפה לה כי נפשה מרה לה וה' העלים ממני ולא הגיד לי" (מלכים ב ד,כז). ודרשו חז"ל: '"קדוש הוא" א"ר יוסי בר' חנינא: הוא קדוש ומשרתו אינו קדוש. (שנא') (מלכים ב ד, כז) "ויגש גיחזי להדפה" א"ר יוסי בר' חנינא: שאחזה בהוד יפיה' (ברכות י,ב) ['בהוד יפיה – בדדיה'. רש"י]. הרי שגיחזי היה בעל תאות של יצה"ר (עריות), שנגע בה בחוסר צניעות, שניצל את ההזדמנות הזו, מאחר שהיה מהרהר אחר יופיה (כמו שמובא שלכן אמרה על אלישע "קדוש הוא", שהוא קדוש, שלא כמשרתו שאינו קדוש, שלדעה אחת ידעה שאלישע קדוש ע"י שלא ראתה קרי בסדינו [שם], יוצא שלגיחזי כן היה קרי, כיון שהרהר אחר יופיה). ממילא זהו שורש חטאו של גיחזי, שהיה בעל יצה"ר, ולכן הגיע לחטוא בתאוה של ממון. (אולי רמז, שגיחזי טען לאלישע שלא הלך לשום מקום, והרי היה משרתו, כך שודאי ידע שאלישע יודע הכל, אז איך העיז לשקר? אולם אולי סמך על כך שאלישע אמר במקרה של השונמית "וה' העלים ממני", ולכן חשב שאלישע לא ידע גם את מעשיו מול נעמן. הרי שממש יש קשר בין שני המקרים). הדוגמה לכבוד היא מירבעם, והנה בירבעם מצינו שפחד מאחרים שיפגעו בו, שכך מובא בפס' (שמביא רש”י): "אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלם ושב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגני ושבו אל רחבעם מלך יהודה" (מלכים א יב,כז). הרי שבפס' שבו מובן שרצה לעצמו כבוד, שלכן רצה למנוע מנתיניו לעלות לירושלים, מחשש שמא יחזרו למלכות רחבעם (ע"י שיראו שרחבעם יושב בעזרה והוא עומד, כמובא בסנהדרין קא,ב), בו גם מובא חששו מכך שיהרגוהו (אמנם ע”פ דרשת הגמ' נראה שלמדו שרמז שירגוהו אם ינסה להראות שהוא שווה לרחבעם בישיבה בעזרה, שאז ידונוהו למיתה בדין מורד במלכות, ולא שסתם כך יהרגוהו. אולם בפשט משמע שחושש שיהרגוהו), והרי מדוע שיהרגוהו (הרי מלך ע”פ צו ה' בנבואה לאחיה השילוני)? (אמנם אפשר שחשש שאם ילכו אחר רחבעם הוא ינסה להורגו שלא כדין, אולם כיון ש"הרגני" מופיע לפני "ושבו אל רחבעם" משמע שחושש שיהרג עוד לפני שיחזרו לרחבעם, שישר בהתחלה כשיתחילו לחשוב על לחזור לרחבעם יהרגוהו. כך שמדובר כשעדיין הוא מלך ולכן הוא מוגן מרחבעם, אז מדוע חושש?) אלא מכאן שהיה בליבו חשד על נתיניו שאין בליבם כמו מה שמראים כלפי חוץ, ממילא זהו כמו ששונא אנשים בשל שרודף אחר הכבוד, שלכן חושב שאין מכבדים אותו באמת. שכך כאן ירבעם היה רודף אחר הכבוד וחושב שלא באמת מכבדים אותו, ולכן כשיוכלו יהרגוהו. (ואף לתוי"ט אפשר שחשב ששונאים אותו בשל רדיפת הכבוד שלו, ולכן חשש מהם). ישנה עוד דוגמה של כבוד (שמביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א) שזהו יפתח, שלא היה מוכן ללכת לפינחס כדי להתיר את נדרו שנדר להקריב את הראשון שיצא מפתח ביתו לקראתו (ויצאה בתו), בשל רדיפת הכבוד שלו (תנחומא בובר "בחקתי" ז). והרי בהתחלה, קודם למלחמה מובא שאמר להם: “ויאמר יפתח לזקני גלעד הלא אתם שנאתם אותי" (שופטים יא,ז), ולכן דרש שיכתירוהו לראש מהתחלה, עוד לפני שיצא להילחם, כדי שיראו את הכנעתם וחיבתם (מצודות שופטים יא,ט). ממילא מוכח שהכבוד שלו היה קשור ברקע שידע ששנאו אותו, שזהו כמו רמז לטעם שרודף כבוד קשור לכך ששונאים אותו (תוי”ט) [אמנם כאן לא שנאוהו בקשר לכבוד, אולם זה רק כעין רמז על שיש קשר בין שנאה של אנשים אליו לבין כבודו]. או ששונא אותם על שלא מכבדים אותו (מדר”ש), שלכן לא רצה לעזור להם עד שיכבדוהו (שזהו כעין שנאה נגדם שלכן לא מוכן לעוזרם בצרתם). ועוד יש כאן כעין רמז לטעם שאדם שרודף אחר הכבוד אנשים שונאים אותו (תוי”ט), שכך כאן שנאו אותו (כמו שאומר להם שהם שנאוהו) בקשר לכבוד (שגירשוהו בשביל כבוד אביהם [מצודות שופטים יא,ב]), שזהו כרמז שבשל קשר לכבוד נגרמת שנאה (ז”א אמנם כאן זה שנאה אליו שקשורה לכבוד של אחר, ובתוי”ט זהו שהכבוד שלו גורם לשנאה נגדו, אולם נראה שיש בזה רמז של הקשר שיש בין כבוד לגילוי שנאה). ממילא גם ביפתח מוכח שכבודו (שגרם לו נזק בלתי יתואר של הריגת בתו היחידה, לאחר המלחמה), קשור בשורשו העמוק לרקע שנאה שקיימת בו (שהתגלה כשהעמידוהו כשופט בשביל שיסכים לצאת להילחם).

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע