"וידבר ה' אל משה לאמר. שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם. וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה" וגו' (במדבר יג,א-ג). "וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום. וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל אל מדבר פארן קדשה וישיבו אותם דבר ואת כל העדה ויראום את פרי הארץ. ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה" וגו' (שם,כה-כז). 'והיינו דאמר ר' יוסי בר' חנינא: ה' שמות יש לו: מדבר צין שנצטוו ישראל עליו. מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו. מדבר קדמות שנתנה קדומה עליו. מדבר פארן שפרו ורבו עליה ישראל. מדבר סיני שירדה שנאה לעכו"ם עליו. ומה שמו? חורב שמו' (שבת פט,א-ב). 'שפרו ורבו – דכל אחד נתעברה אשתו זכר במצות "שובו לכם לאהליכם" ולא ידענא היכא רמיזא' (רש"י). להר סיני יש חמשה שמות, כשהשם "מדבר פארן" שמרמז על פו"ר מופיע (גם) כאן במעשה המרגלים. (הר סיני נקרא גם פארן, כמו שמובא בפס': "ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אשדת [אש דת] למו" [דברים לג,ב]). מדוע כאן נאמר שם זה? (בפשטות זה משום ששם חנו. אולם כיון שהתורה הדגישה שהמרגלים חזרו לבנ"י "אל מדבר פארן", והרי אנו יודעים שהם חנו שם, כמו שנאמר בפס' ג', לכן נראה שבאה התורה להדגיש עניין הקשור למדבר פארן.) נראה שיש בזה משום רמז למהות חטא המרגלים, שלכאורה תמוה איך יכול להיות שצדיקים כ"ך גדולים כמרגלים, חטאו בחטא כ"ך חמור? הרי המרגלים היו צדיקים: '… הלא כבר נאמר "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" ובכל מקום שנאמר אנשים בני אדם צדיקים הם … בני אדם גדולים היו … מכאן שהיו צדיקים בפני ישראל ובפני משה, ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו עד שנמלך בהקדוש ברוך הוא על כל אחד ואחד, פלוני משבט פלוני, ואמר לו ראויים הם' וכו' (במדבר רבה טז,ה), אז איך חטאו בחטא כ"ך חמור? מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א שחטא המרגלים לא נבע מרשעות במובנה הרגיל, אלא להיפך, בשל צדקותם הרבה לא יכלו לקבל את ההבנה שיש ליכנס לא"י שבה מתנהגים בצורה גשמית. צריכים לעבוד וכו'. לכן המרגלים רצו שבנ"י ישארו במדבר, שם ה' נתן להם הכל, חיו בארץ כעין מלאכים בשמים. זה היה חטאם, כיון שזה אינו רצון ה'. נראה שלכן כאן הדגישה התורה קשר למדבר פארן, שבו מרומז עניין פו"ר של בנ"י, שמצד אחד זהו דבר גדול מאוד של קדושה, ומצד שני זה דבר שיכול להיות דבר מדורדר ביותר. כך זהו כמו מחשבתם של המרגלים, שהם חשבו שכניסה לא"י היא דבר של טומאה גדולה, בשל הקשר החזק לגשמי בה, מעין פו"ר שהיא דבר גשמי חזק ביותר. אולם זהו טעותם, כיון מדווקא בא"י דרך המעשים הגשמים שבה, זהו קידוש השם הגדול ביותר. בא"י בישובה מתגלה השכינה (מעין הנאמר על יצחק '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ" עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע, הוי זורע, הוי נציב. ד"א, "שכון בארץ" שכן את השכינה בארץ' [ב”ר סד,ג] ששתי הדעות זה עניין אחד, שע”י העשיה הפיזית, יש השכנת השכינה בארץ), מעין איש ואשה שבאחדותם יש שכינה בניהם: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' (סוטה יז,א). שהמרגלים חשבו שהעשיה בא"י זה קשור לריחוק מקדושה (מעין איש ואשה שלא זכו לחיות כראוי, שאש אוכלתם), אולם טעו בכך, שדווקא זה מקשר לקדושה הגדולה ביותר בעולם. זהו מעין "פארן" שקשור לפו"ר, שהצטוו לחזור לנשותיהן לאחר מתן תורה, לאחר הימים שהצטוו להיבדל מנשותיהן לקראת מתן תורה. שע"פ דעת המרגלים יכלו לחשוב שכמו שהיו צריכים לפרוש מנשותיהן בשל הקשר לקדושה (מתן תורה), כך גם צריך להמשיך, לכן הצטוו לחזור לנשותיהן, שדווקא באחדותם המלאה יש הבאת שכינה. (לכן: 'דרש רבי אבהו: מאי דכתיב (במדבר כג, י) "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל"? מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה' וכו' [נדה לא,א], שמעבר לפשטות שזה בשל שמחכה לצדיקים, יש בזה עומק שכל מעשה פו”ר בבנ”י נעשה בקשר לקדושה, כמצוות פו”ר, ולכן אין ה' מתרחק מזה, אלא להיפך מחכה לגילוי הקדושה שנעשה ע”י זה, שלכן יצא מזה הצדיק). אותו דבר אמנם היו מנותקים מהמציאות הטבעית במדבר, אולם זה היה רק לזמני, עד שיתרגלו לתורה כראוי (תנחומא "בשלח" סימן א: 'אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן'), אבל הדרך הראויה לתמיד היא הדרך של המעשים בא"י. את זה המרגלים לא הבינו, ולכן מקשרת התורה ל"מדבר פארן" לרמז שלא למדו משם איך להבין נכונה, שאם היו לומדים מפו"ר בסיני, היו מבינים שעכשיו אותו דבר שה' מצוום ליכנס לארץ, זה בשל הקשר להשראת שכינה ולא להיפך ח"ו. לכן גם מדגישה התורה שהלכו "מדבר פארן קדשה", שמציין את קדש, כדי לרמז בשמו: 'מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו' (שבת, שם), שהמרגלים באו למנוע את הכניסה לארץ במחשבה שהם באים מצד הקדושה של בנ”י (“קדשה” לכיון קדש, שהלכו במחשבה שהולכים לקדש את בנ”י בכך). לפי זה אפשר להבין את הסתירה בדברי חז"ל על המרגלים, שמצד אחד נאמר: '"וישובו מתור הארץ ... וילכו ויבאו" א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה' (סוטה לד,ב-לה,א), ומצד שני נאמר 'ואח"כ לסוף ארבעים יום נהפכו ועשו כל הצרה' (במדבר רבה טז,ה), אז מה היתה מחשבתם כשהלכו, בעצה רעה, או שהיו עדיין צדיקים? אלא שבזה מובן, שכשיצאו היו עדיין צדיקים, שעדיין לא חשבו להוציא דיבה על הארץ, ולמנוע את כניסת בנ"י לארץ. אולם היו בעצה רעה, שאם הארץ מושכת לגשמי אז יתנגדו לכניסה לארץ. לכן מצד אחד זהו צדקות של קשר לקדושה, ועדיין לא החליטו שיחטאו (עד שעברו בארץ וראו את גשמיותה, ולבסוף החליטו כמסקנה להוציא את דיבתה), אולם העצה היתה רעה, שלא היו צריכים לחשוב אפילו לרגע מחשבה של אפשרות להתנגד לכניסה לארץ נגד רצון ה' (ואותה מחשבה של קביעה ע"פ בדיקת הקשר לגשמי, היא זו שגרמה להם לחטוא, כך שהחטא בביאתם קשור למה שהחל בהליכתם).