לקט מביאור אלשיך לתורה – פרשות בהר בחוקותי

בהר

כה,א: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: מה העניין דווקא במצוות שביתת הארץ לציין את מיקום נתינת המצווה בהר סיני? אלשיך: "כבר דברו ה' אל משה מהר סיני לאמור לישראל, ולא נתחדש עתה שבת הארץ, וזהו 'וידבר ה' ... לאמור', כי מאז דיבר העשרת הדברות, דבר גם לאמור לישראל ... כי כל כללות הארץ נברא בבריאת העולם". יש כאן עניין של הודעה על קדושתה המיוחדת של ארץ ישראל, עוד משבעת ימי בראשית.

כה,ב: וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה: מדוע לא 'תשבתו שבת הארץ לה'? אלשיך: "כי הארץ תקנה קדושה בשנה השביעית, כאשר האדם קונה נפש יתירה וקדושה ביום השבת". השביתה היא לארץ ולא לאדם העמל. מכאן להבנתי, לא יועיל מה שמכונה 'היתר מכירה'.

כה,לו: אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ: אלשיך: "הלא אין דרכו יתברך לומר כך ('ויראת מאלוהיך') רק על דבר המסור ללב, אך לא בדבר הנעשה במעשה? ...יאמר לו הוא יתברך יְרָא את אלוהיך מלקח ריבית מהדל, כי משלו אשר ניתן לך – אתה מלווה לו". המלווה הוא צינור הנמצא תחת עינו הפקוחה של ה' לראות אם הוא אכן מעביר את חלקו של העני, הנמצא כרגע אצל המלווה, אל הלווה. מעניין.

כה,מב: כִּי-עֲבָדַי הֵם: מדוע כאן לשון רבים, בעוד שלפני ואחרי – לשון יחיד (לא תעבוד בו, ויצא, ושב וכו')? אלשיך: "עתה חוזר אל כל ישראל לומר כי כקונה כמוכר, כל ישראל עבדיו יתברך המה). כולנו עבדי ה'.

כו,ב: אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: מה הקשר בין שמירת שבת ליראת המקדש? אלשיך: "'שבתותי תשמורו' – שהם הוראת האמינכם בחידוש כל העולם, ובזה 'ומקדשי תיראו'- ולא יהיה אדרבא מקדשי סיבת העדר המורא ... כי אני השרוי במקדש". שכינת ה' במקדש דווקא מתקיימת על ידי אמונה בו ובשמירת השבת.

בחוקותי

כו,ג-ד: אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם: מדוע דווקא לשון הליכה בחוקים? אלשיך: "כשוכר את הפועל ואומר לו: אם תתכשר (תעשה עבודה טובה) במלאכתי, נוסף על שכרך אתן לך מתת, כך 'אם בחוקותי' – משוללי טעם, 'תלכו' – שלא תתעכבו בהרהור טעמם ... גם אני, זולת השכר העתיד הרוחני, גם 'ונתתי' שמשמעו מתנת חינם, גשמיכם וכו'". לציית על עיוור – מזכה ב'טיפ' מאת ה'.

כו,י: וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן, נוֹשָׁן; וְיָשָׁן, מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ: מה הברכה בלאכול 'ישן נושן'? אלשיך: "לשים החדש במקום הישן נושן ובמקום הישן". מרוב שפע נאכל הרבה, גם משנה שעברה 0ישן) וגם מלפני שנתיים (ישן נושן).

כו,מ-מא: וְהִתְוַדּוּ אֶת-עֲו‍ֹנָם וְאֶת-עֲו‍ֹן אֲבֹתָם, בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בִי, וְאַף, אֲשֶׁר-הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. אַף-אֲנִי, אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי: אלשיך: "איך אחר הווידוי ותשובה הוא אומר 'אף אני אלך עמם בקרי'? ... 'הלכו עמי בקרי' – אך לא על אשר מאסו בתורת ה' ומאנו עשות מצוותיו .... גם אני אקל ברעתם 'ואלך עמם בקרי', ולא 'בחמת קרי' האמור למעלה (כח)". ה' מתחשב ומעניש רק בקרי על עשיית קרי, אף אם התוודו ועשו תשובה.

כז,ב: אִישׁ, כִּי יַפְלִא נֶדֶר--בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת, לַיהוָה: מדוע לשון 'יפליא' ולא ידור נדר? אלשיך: "בחינת הפלאה, שהוא לפרוש עצמו משטף דברים גופניים ולהתקדש לשמו יתברך ... בחינת הפלאה ופרישות". נדר שאדם לוקח על עצמו איסור הוא גם פלא וגם פרישות.

כז,ב: אִישׁ, כִּי יַפְלִא נֶדֶר--בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת, לַיהוָה: מדוע לשון 'ערכך' ולא 'ערך'? אלשיך: "כי לא יהיה רק לפי בחינת נפשו לה' ולא בבחינת גופו  ... אי אפשר לכם לדעת איזו נפש חשובה יותר מזולתה ... והוא שיהיה ערך שווה לכל". אדם לא יוכל להתרברב ולומר שהוא שווה הרבה ואז ידור את ערכו, אלא ערך קבוע.

כז,ג: וְהָיָה עֶרְכְּךָ, הַזָּכָר, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְעַד בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה:  וְהָיָה עֶרְכְּךָ, חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף--בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: מדוע דווקא בגיל 20 עד 60 הערך הכי גבוה (50 שקל כסף) ומדוע גבר שווה יותר מאישה? אלשיך: "כי כבר יש בו מקרא ומשנה ומצווה וחופה והוא כבר בר עונשים והוא בעיקר כוחו לעסוק בתורה ומצוות, כי כבר הוא בן עשרים לרדוף ... ומה גם שהוא שנתיים אחר החופה ומשולל הרהור וגם אימת ענשי שמיים עליו, כי אז ודאי שלם ... ולנקבה שהרבעה (מקרא, משנה, תלמוד, אגדות) אין בה והחמישית (מצוות) גם כן אין לה בשלמות כי כל מצוות עשה שהזמן גרמא הן פטורות ... אך יש בה שלושה דברים שבהן מטפלת והם נידה, חלה והדלקת הנר, על כן יהיה ערכה ... שלושים שקלים". כל יכולת מצווה – שווה עשרה שקלים. מעניין מאד. ועוד למדנו שיכולת לרדוף, כלומר להילחם בצבא, מאפשרת תוספת כוח בלימוד התורה. לתשומת לב כל בחורי הישיבה שאינם מתגייסים לצבא: והוא בעיקר כוחו לעסוק בתורה ומצוות, כי כבר הוא בן עשרים לרדוף.

שבת שלום, שבת של קדושה וערך, נאמנות עיוורת לה', ושפע, אורן.