'הוא היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר (ירמיה יז) "והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב". אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה, לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר (שם) "והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חם, והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי"' (אבות ג,יז). ראב"ע מביא במשל פס', לומר את העקרון של המשל. אולם כשקוראים את הפס' הוא אינו מדבר כלל באותו עניין: “כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו. והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב. ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא ירא [יראה] כי יבא חם והיה עלהו רענן ובשנת בצרת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי“ (ירמיהו יז,ה-ח). הרי שבפס' מדובר בנמשל על יראת שמים, ולא על חכמה ומעשים? וכן יש הבדל במשל האם הצמח נופל מהרוח או מהיובש? המפרשים עמדו על כך, והסבירו שזה בא לומר כמה דימויים ולא שממש דומה למשל שבפס' (ראה ב'אבות לבנים' ג,יז [ד] למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א [מהר"ל: הפס' הובא כדי לומר שהאדם משול לאילן. הרשב"ץ: במקום יבש השורשים מועטים, ובמקום מים השורשים מרובים, ולכן מזכיר את המשל שבמשנה. המדר”ש: ערער בערבה סופג את כל מכת הרוח ולכן צריך שורשים חזקים, ולכן דומה לעקרון של משנתנו בצורך לשורשים]). אולי אפשר להוסיף שראב"ע למד מתוך העקרון שהביא קודם, שבפס' יש כעין בעומקו רמז למעשים וחכמה. קודם הביא ראב"ע: 'אם אין חכמה, אין יראה. אם אין יראה, אין חכמה' ממילא שני אלו קשורים זה בזה. ומובא בספרי: '"למען ילמד ליראה את ה' אלקיו – מלמד שהתלמוד מביא לידי יראה, יראה מביא לידי שמירה שמירה מביא לידי מעשה' (ספרי דברים יז,יט [פיסקא קסא]), ממילא קשר החכמה והיראה מביאים לידי מעשה. לכן במשל של הנביא שדיבר על השפעת המים בעץ, יש בזה גם עומק של קשר לתורה, כיון שהתורה נמשלה למים ('ואין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים"'. ב"ק יז,א), שזה קשור גם ביראה, כמו שהנביא ממשיל את היראה לעץ ששורשיו שותים מים (שזהו עיקר כוחו של העץ לעמוד מיובש), שזהו שהתורה מביאה ליראה, שהמים באים לשורשים ומשפיעים. כך בדומה גם מתגלה המעשים, שהם התוצאה – ההמשך של חכמה ויראה, שזהו המשל של ראב"ע למעשים שהם העיקר לכח עמידתו, ולכן משול לשרשים שהם עיקר כח העץ (כאשר המים באים מחוץ לשורשים, ולכן כעין החכמה לא מתגלה במשל בשורשים אלא במים שבאים מבחוץ, ולכן החכמה נמשלה במשל העץ בענפי העץ, ולא בשורשים). על הענפים נאמר בפס' "והיה עלהו רענן ובשנת בצרת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי", ובמשנה נאמר קודם: 'אם אין קמח, אין תורה. אם אין תורה, אין קמח' הרי שמחוברים הקמח והתורה, לכן הדימוי של פירות דומה לקמח, שזהו קשור לתורה – חכמתו. גם נאמר "עלהו רענן”, שזהו תוצאה מהמים שבו, שזה גילוי שלהם, ולכן מרמז על המים שהם תורה, שזהו חכמתו שמתגלה בו. [או שנאמר שזה קשור ל'אם אין תורה, אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ, אין תורה', ע"פ הדעה שהכוונה בדרך ארץ למנהגו של עולם. שאז הענפים זהו הגידולים שלו – מנהג העולם שלו (שעלים ופירות זה דבר בולט, ולכן מודגש שזה דרך העולם שבו) והם קשורים לתורה – חכמתו]. אמנם הנביא מדבר על יובש, ואילו ראב"ע מדבר על נפילה מהרוח, אולם יש קרי וכתיב על העץ "ירא" – "יראה". שהקרי הוא "יראה" הכוונה '"ולא יראה" – העץ כי יבא חום', שהעץ לא רואה את החום בשל לחלוחיותו (וכמו שמפרש המצודות: '"ולא יראה" – ר"ל לא ירגיש כשיבוא חום ושרב, הואיל והוא נטוע אצל המים המלחלחים אותו'). אולם מדוע נכתב בכתיב "לא ירא" שהכוונה שלא יפחד, הרי זה נאמר אח"כ בצורה חזקה יותר: "ובשנת בצרת לא ידאג", אז בודאי שלא יפחד בסתם שנה מהחום? אלא שיש כאן רמז לרבות שהעץ אינו פוחד מכלום, לא רק שאינו מפחד מהחום והיובש, אלא גם לא מפחד מהרוחות שיפילוהו, כיון שהוא עם הרבה שורשים, כמו שנאמר בצמוד לו ("ועל יובל ישלח שרשיו ולא ירא"), ולכן לא מפחד שהרוחות יפילוהו. שזה מרמז לדברי ראב"ע במשל של הרוחות (להבדיל מה"ערער" שהוא מעורער בחוזקו [בשל מיעוט שורשיו], ולכן הרוחות מפילות אותו). ממילא מה שראב"ע ממשיל לאילן ומביא ראיה מהנביא, זה לא מהפשט מה שנאמר שם, אלא מהעומק שדורש את דברי הנביא.