"לָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו, ג)

כמו הפרשה הקודמת גם פרשת השבוע עוסקת בהקרבת קורבנות. אך הפסוק הנ"ל אינו עוסק בהקרבת הקורבן עצמו, כי אם בניקוי המזבח מן האפר (הקרוי בפסוק בשם "דֶּשֶׁן") שהוא הפסולת שנותרה לאחר שריפת הקורבן. השאלה הנשאלת היא, מדוע זכתה מלאכה שהיא לכאורה "פינוי פסולת" למעמד של מלאכה במשכן, אשר ככל שאר העבודות מותרת רק לכוהנים ודווקא כשהוא לבוש בבגדי קודש? המצוות באות לחנך את האדם, למען שפר את איכותו הרוחנית, ואם כן, מה המיוחד בפעולת הרמת הדשן מעל המזבח כל יום, והרחקתו אל מחוץ למחנה, הזוכה לתשומת לב כה רבה?

הפרשנים המנסים לחדור אל פשר מצווה זו ואל ההוראות המוסריות הגלומות בה, שמו לב לפרט חריג במיוחד - הרמת הדשן מעל המזבח חייבת להיעשות בבגדי קודש: "מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ", וכך כתב רבנו בחיי על הפרשה:

"ולמדנו מזה, כי גם במצוות הרמת הדשן, שהיא עבודה קשה, ציווה הקדוש ברוך הוא, שיתהדר בה הכהן לפניו. שילבש בגדי כהונה ובהם ירים את הדשן. וכל זה הערה ודרך חיים לכל מי שמתקרב לקדוש ברוך הוא באחת מהעבודות, או מי שמתעסק באחת ממצוותיה של תורה, שיתהדר לפניו בעשותו אחת מכל מצוות ה'. שישפיל כבוד עצמו לכבוד ה' יתברך אפילו בעבודה קשה".

רבנו בחיי מלמד אותנו דבר עמוק בטבעו של אדם - האדם יוצר לעצמו סולם עדיפויות משלו. ישנן מצוות שלא יעשה אותם, כי "אינם מתאימים לו", וישנן מצוות שכן יעשה, כי הם נראים לו יותר. כשהאדם מחליט מה טוב עבורו ומה לא, פירוש הדבר - שהאדם בעצם עובד את עצמו.

לכאורה, מצוות ניקוי המזבח מן האפר "לא מתאימה" לכהן שתפקידו הרם הוא שגרירו הרוחני של העם. לנקות את המזבח? לעסוק בהרחקת הפסולת? זה מה שצריך לעשות כהן? משום כך באה מצוות הרמת הדשן בבגדי כהונה, בהידור, דווקא. על מנת ללמד את העם כולו שאין מצוות בעלות ערך ומצוות פחותות ערך. יש מצוות!

רק מי שמוכן לעשות גם את המעשים "הפחותים", לכאורה, שהתורה מצווה אותנו - בהידור, ראוי לתואר הנעלה: עבד ה'.

הרב משה גרילק, מהספר: "פרשה ולקחה"