"וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה. כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההוא מעמיה" (ויקרא ז,כו-כז). הרמב"ם כשמסביר במורה נבוכים על איסור אכילת דם, מסביר שזה נגד התפיסה האלילית בקשר לדם ושדים: 'ודע - כי הדם היה טמא מאד בעיני הצאבה, ועם זה היו אוכלים אותו מפני שהיו חושבים שהוא מזון השדים, וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עם השדים. ויבואוהו ויודיעוהו העתידות כמו שידמו ההמון ממעשי השדים. והיו שם אנשים שהיה קשה בעיניהם אכילת הדם, כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם, והיו שוחטים בהמה ומקבלים דמה בכלי או בחפירה, ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה, והיו מדמים במעשה ההוא שהשדים יאכלו הדם אשר הוא מזונם, והם יאכלו הבשר; ובזה תהיה האהבה והאחוה והרעות להם, בעבור שאכלו כולם על שולחן אחד ובמושב אחד, ויבואו להם השדים ההם לפי מחשבתם בחלום, ויגידו להם העתידות, ויועילו להם. אלו כולם דעות שהיו נמשכים אחריהם בזמנים ההם, ובוחרים אותם, והיו מפורסמות לא היה ספק לאחד מן ההמון באמיתתם. ובאה התורה השלמה ליודעיה, להסיר אלו החליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם... וטיהרה הדם ושמה אותו מטהר, מי שיגע בו "והזית על אהרן ועל בגדיו" וגומר "וקדש הוא ובגדיו". וצותה להזותו על המזבח, ושמה העבודה כולה, לשפכו שם לא לאספו, ואמר "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר"; ושם ישפך, כמו שאמר "ואת כל הדם ישפוך" ואמר "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלוקיך". וציוה לשפוך דם כל בהמה שתשחט אף על פי שאינה קרבן, אמר "על הארץ תשפכנו כמים". ואחר כן הזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם, ואמר "לא תאכלו על הדם"... וציוה יתברך אחר זה, שכל חיה ועוף שמותר לאכלם כשישחט יכוסה דמו בעפר, עד שלא יתקבצו עליו לאכול סביביו. ונשלמה הכונה להפר האחוה בין מי שאחזם שד באמת ובין שדיהם' (מורה נבוכים ג,מו). הרמב"ם מסביר את סיבת איסור אכילת הדם ומצוות כיסויו, כנגד מעשי עובדי האלילים שהיו רואים בזה חיבור לשדים. לכן אסרה התורה אכילת דם, ואסיפת הדם (שלכן צריך לשפכו), ואי אכילה על יד הדם. דבריו אלו של הרמב"ם הם כרגיל ע"פ שיטתו, שהתורה באה לעקור תפיסות אליליות שהיו בעולם. אלא שכאן זה קצת דחוק, כיון שהתורה עצמה מביאה את הסיבה לאי אכילת הדם: "ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האכלת את הדם והכרתי אתה מקרב עמה. כי נפש הבשר בדם הוא... על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם והגר הגר בתוככם לא יאכל דם" (ויקרא יז,י-יב). הרי שהסיבה היא בשל הנפש שבדם, ולא כנגד עבודת האלילים? אמנם בפשטות אין זה קשה, כיון שלשיטת הרמב"ם כל התורה באה נגד ע"ז (מעין הנרמז בחז"ל: '"מן הדרך אשר צויתי אותם ללכת אחרי אלהים אחרים" – מכאן אמרו: כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה'. ספרי דברים יא,כח) לכן הביא שגם בזה יש טעם כנגד עובדי האלילים, שזהו טעם שביסוד כל התורה, מעבר לעוד טעמים שיש, כמו שהתורה מביאה כאן עוד סיבה נוספת. (ראה ב'הקדושה הטהרה' 'איסור אכילת דם' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, שמביא עוד כמה הסברים בראשונים על איסור אכילת הדם). אמנם אין טעמו כ"ך נסתר מהפס', כיון שמה שנאמר שהדם הוא הנפש, זה נאמר לעניין הקרבנות, כמו שמובא בספרי על הפס': '"כי נפש הבשר בדם הִוא” - להגיד מה גרם... "כי הדם הוא בנפש יכפר" - הא אם נתן מדם התמצית לא עשה כלום'. הרי שזה נאמר לעניין הקרבן, כמו שמביא רש"י על הפס': '"כי נפש הבשר" – של כל בריה בדם היא תלויה, ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם. תבוא נפש ותכפר על הנפש'. ממילא אין זה סותר למה שאומר הרמב"ם על סיבת איסור הדם (אמנם גם מביא שזה סיבה לזריקת הדם על המזבח, אולם שאפשר שזה טעם נוסף לטעם התורה – שזה משום היותו נפש. שיש סיבה כללית לדם בקרבנות, שזה כנגד דם שהיו עושים לשדים, ובנוסף בקרבן כפרה לאדם יש טעם נוסף של היות הנפש בדם). אמנם מיד נאמר "על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם", אולם בא הספרי ולומד שזה בא לרבות: 'להזהיר גדולים על הקטנים' וכו', כך שלומדים שאינו בא לתת את טעם שנאמר קודם גם לאיסור אכילת הדם, אלא זהו עניין חדש, שה' אומר "על כן" וגו', שה' אומר כביכול שאני חוזר ומדגיש שאמרתי שלא תאכלו את הדם, שזה בא לרבות שוב הדגשה שלא לאכול דם, לרבות גם לקטנים. אמנם בפשטות אפשר שלמד הרמב"ם שהטעם הוא כמו שמשמע בפשט, משום שהדם הוא הנפש, שמטעם זה היו רואים עובדי האלילים בדם אוכל וחיבור לשדים, בשל היותו הנפש. ממילא זהו הטעם לאיסור אכילת הדם, בשל שהדם הוא הנפש, ולכן יש בו עניינים הקשורים לאכילת השדים.