"ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלאיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם. כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם" (ויקרא ח,לג-לד). הגמ' מביאה שמכאן למדים (לשיטת ר"י) להפרשה של שבוע ימים לכה”ג לפני יוה”כ, וכן שבוע להפרשתו של עושה הפרה האדומה: 'מנא הני מילי? א"ר מניומי בר חלקיה א"ר מחסיא בר אידי א"ר יוחנן: אמר קרא (ויקרא ח, לד) "כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם", "לעשות" אלו מעשי פרה, "לכפר" אלו מעשי יום הכפורים' (יומא ב,א). [בהמשך הגמ' מביאה שזה ר"י בשם רבו: 'ההוא דרביה, דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: "לעשות" אלו מעשה פרה, "לכפר" אלו מעשה יום הכפורים' (שם ג,ב). אבל ר"י עצמו סובר שרק יוה"כ נלמד מכאן: 'ר' יוחנן מתני חדא: "לעשות לכפר" אלו מעשה יום הכפורים...', ואילו ההפרשה בשביל פרה אדומה 'ושבעת ימים קודם שריפת הפרה, מעלה בעלמא' (שם)]. נראה שיוה"כ קשור למקדש, שביוה"כ ה' סלח לישראל, וזהו מקור כח הכפרה ביוה"כ: '… "ויפסול וישכם משה בבקר ויעל", עשה שם אלול כלו, ועשרה מתשרי, וירד בעשור, והיו ישראל שרויים בתפלה ותענית, ובו ביום נאמר לו למשה "סלחתי כדבריך”. וקבעו הקדוש ברוך הוא יום סליחה ומחילה לדורות, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר" (ויק' טז ל). ומיד ציוה לו למשה "ועשו לי מקדש”' (תנחומא "כי תשא" סימן לא). מזה שהמדרש מסיים 'ומיד ציוה לו למשה ועשו לי מקדש', סימן שהמדרש ראה בהם דברים שקשורים זה בזה, כיון שגם המקדש הוא לכפרה, וקשור לסליחה על העגל: 'כך הקב"ה חבב את ישראל והביאם לפני הר סיני ונתן להם את התורה וקרא אותם מלכים, לסוף ארבעים יום עשו את העגל. באותה שעה אמרו הגוים: אין הקב"ה מתרצה להם עוד! כשעמד משה ונתפלל עליהם, אמר ליה הקב"ה: "סלחתי כדברך”!. ולא עוד, אלא שאני משרה שכינתי עליהם וביניהם, והכל יודעים שסלחתי להם, שנאמר: "ועשו לי מקדש”' (ילקו"ש, רמז תיד). לכן ביוה"כ שיסודו קשור לתיקון העגל, בא לידי ביטוי דימוי להקמת המשכן, ששניהם דומים. (וכן פרה אדומה היא כפרה לעגל ['א"ר איבו: משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמר המלך: תבא אמו ותקנח את הצואה. כך אמר הקדוש ברוך הוא: תבא פרה ותכפר על מעשה העגל'. במדבר רבה יט,ח]. אולם אם מצות פרה אדומה נתנה במרה [רש"י שמות טו,כה], זה היה לפני העגל, וממילא יש טעם נוסף עיקרי, שאינו העגל. אולי לכן זהו ההבדל בין ר"י ורבו, האם הפרשת הכהן לעשיית הפרה אדומה נלמדת מכאן או שלא). אולם מה העניין של שבוע דווקא? בפשטות נראה שזה כנגד בריאת העולם, שהמשכן מרמז על העולם, שבא לקדשו: 'אמר רבי יעקב ברבי אסי: למה הוא אומר "ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך" (תהלים כו ח)? בשביל ששקול כנגד בריאת עולם. כיצד? בראשון כתיב: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ”. וכתיב: "נוטה שמים כיריעה" (שם קד ב). ובמשכן מה כתיב? "ועשית יריעות עזים" (שמ' כו ז)' וכו' (תנחומא “פקודי” סימן ב). זהו משום שהמשכן בא להוות המשך למתן תורה (שה' המשיך לדבר אל משה, לצוות על התורה, באהל מועד. וכן השכינה עברה מסיני למשכן), שהוא קשור לקיום העולם, שכבר בבריאה נסמך עליו: 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א). [כיון שה' ברא את העולם ע”פ התורה (ב”ר א,א), שזהו מהותה של הבריאה, לגלות את רצון ה' בעולם]. לכן בהקמת המשכן שהוא יסוד תיקון העולם, כהמשך כח מתן תורה, יש בו גילוי של שבוע, שכנגד זמן הבריאה, כדי לתקן את כל העולם כולו לה', להחזירו למעלה מתוקנת כמו שהיה בקבלת התורה לפני שחטאו בעגל (שהיו בנ”י במעמד מלאכים, כמובא בגמ' בע”ז ה,א) שמזה היה צריך להמשיך תיקון שלם לכל העולם. לכן מפרישים את הכה”ג לקראת יוה”כ, ששיא עבודתו ביוה"כ זה הכניסה לקה"ק, שם הארון עם הלוחות, כעין משה שעלה להביא את התורה בסיני. אולי זה נרמז ב'ותניא: אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ, כתיב הכא "ויהי ביום השמיני", וכתיב התם (בראשית א, ה) "ויהי בקר יום אחד"' (מגילה י,ב). שהמילואים קשורים לבריאה. אולי אפילו נאמר “ויהי בקר יום אחד”, שאמנם בפשטות הביאו את הנאמר ראשון, אולם אולי באו לרמז דווקא על הנאמר ביום הראשון, בו נברא האור, שמרמז לתורה “כי נר מצוה ותורה אור". שזהו השמחה של הקב"ה שיש גילוי של אור התורה בעולם. אולי לכן דווקא כאן במילואים נרמז על שמשה היה כה"ג: 'אמר רב: משה רבינו כהן גדול, וחולק בקדשי שמים היה, שנאמר (ויקרא ח, כט) "מאיל המלואים למשה היה למנה"' (זבחים קא,ב), כדי לחבר בין המילואים ומתן תורה, וכן מכאן לכה"ג שמופרש שבוע מביתו לקראת יוה"כ. (לכן גם מובן שר"ל למד את הפרשת הכה"ג ממתן תורה [יומא ג,ב], כיון שבשורשם שני הטעמים הם אחד).