לקט מביאור אלשיך לתורה – פרשת תצווה

כז,כ: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד: מדוע דווקא לַמָּאוֹר ולא לְמָאוֹר, ומדוע 'להעלות' ולא 'להדליק', ומדוע נר ביחיד ולא ברבים, שהרי במנורה היו שבעה קנים? אלשייך: "השמן הזה הוא לַמָּאוֹר, שהוא לְמָה שהוא מָאור לעולם (כלומר ה'), ואיך תאיר לפני מי שהוא מאור? וזהו היות הלמ"ד פתוחה, אך אין זה כי אם 'להעלות נר תמיד', שהוא להאיר לכם לעולם הבא, להעלות מעלה מעלה 'נר ה' נשמת אדם', הוא של בני ישראל, ותקרא נר אחד כנודע, כי נפשות כל עם בני ישראל אחת הֵנָה, כי כולן ממקום קדושת האחדות הן, כדבר שנאמר 'כל הנפש הבאה לבית יעקב' (בראשית מו,כז), וזה יהיה תמיד לפניו יתברך, בְּעולם שכולו ארוך. וזהו 'להעלות נר תמיד'. ועל כן לא נאמר לשון הדלקה, כי הנפש העולה היא למעלה, ידבר". המאור במנורה אינו מיועד להאיר אלא להעלות אותנו מעלה ובאחדות, להכין לנו את מקום הנצח בעולם הבא.

כח,לא-לה: וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ, בְּתוֹכוֹ; שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג ... וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--עַל-שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב: מה הרמז במעיל בהיותו תכלת, בצורת פי ראשו, בצורת שפתו, בפעמוני הזהב , בשולי המעיל? אלשיך: "המעיל מכפר על לשון הרע  - יבוא דבר שבקול ויכפר על דבר שבקול ... כי המעיל המכסה כללות הגוף יהיה אפוד ועדי (קישוט)  ... כליל תכלת – כי יהיה כל דיבורך כלול דברים שהתכלת רומז אליהם, שהם דברים אלוהיים, שהתכלת דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד, ולא בדברי חול ... שפה יהיה לפיו לא יקרע , והוא על זאת יתפלל כל חסיד, ישמור לפיו מחסום כי יקניטהו איש, פן ברוב כעסו יוציא עליו דיבה, שקרית או אמיתית, על כן רמזה תורה ואמרה שפה יהיה לפיו סביב – כי יעשה כמכניס שפתו לתוך פיו לסתמו ולעכב מלהוציא מפיו מילין ... ועשית על שוליו רימוני תכלת .. ופעמוני זהב בתוכם ... ללמדנו דעת כי אין טוב משתיקה, והוא כי הפעמון היה כעין זוֹג בענבל, מקשקש בתוכו כצורת הלשון המקשקשת תוך הפה, והזוג הוא המקשקש ... רומז על דיבור הפה, והרימונים של תכלת וארגמן הם כפיות חלולות סתומות, אשר לא יישמע קולם, והם רמז אל השתיקות והעדר הדיבור ... יהיו דבריו מועטים, יהיה בנחת ובקול נמוך ולא בקולי קולות ... יהיה של זהב ... דברים חשובים ויקרים כזהב ... כענבל שבזוג ושהפה והלשון אל הארץ יביטו, לרמוז אל פי האדם, שיהיה דובר דברי צדיקים וענווה צדק ולא היתול וקלות ראש ... בית צואר המעיל והלשון בשוליו, לרמוז דעת מספרי לשון הרע, כי שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ".