פרשת חיי שרה - כיצד ידע אליעזר  ששליחותו עלתה יפה?

מאת אהובה קליין.

פרשה זו מתארת את שליחותו  המוצלחת של – אליעזר  עבד אברהם הזוכה לסייעתא דשמיא במציאת זיווג ליצחק בנו של אברהם:

"וַתֹּאמֶר, שְׁתֵה אֲדֹנִי; וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ--וַתַּשְׁקֵהוּ.  וַתְּכַל, לְהַשְׁקֹתוֹ; וַתֹּאמֶר, גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם-כִּלּוּ, לִשְׁתֹּת.  וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר, לִשְׁאֹב; וַתִּשְׁאַב, לְכָל-גְּמַלָּיו.  וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה, לָהּ; מַחֲרִישׁ--לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ, אִם-לֹא.  וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב, בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ--וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ, עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם.  וַיֹּאמֶר בַּת-מִי אַתְּ, הַגִּידִי נָא לִי; הֲיֵשׁ בֵּית-אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ, לָלִין.  כד וַתֹּאמֶר אֵלָיו, בַּת-בְּתוּאֵל אָנֹכִי--בֶּן-מִלְכָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר. וַתֹּאמֶר אֵלָיו, גַּם-תֶּבֶן גַּם-מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ--גַּם-מָקוֹם, לָלוּן.  וַיִּקֹּד הָאִישׁ, וַיִּשְׁתַּחוּ לַיהוָה.  וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ, מֵעִם אֲדֹנִי; אָנֹכִי, בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהוָה, בֵּית, אֲחֵי אֲדֹנִי"

[ בראשית  כ"ד, י"ח- כ"ה]

השאלות הן:

א] מדוע אליעזר- לאורך כל הפרשה  מכונה בשם "עבד" ולא בשמו הפרטי?

ב] כיצד היה בטוח אליעזר- כי רבקה- היא הנערה המיועדת ליצחק?

תשובות.

עבד אברהם.

את התשובה ניתן להבין על ידי המעשה הבא: מעשה בשני תלמידי ישיבה שלמדו בישיבת "מיר" שבליטא, בתקופת לימודיהם בישיבה חלו במחלה קשה, הרופאים במקום לא מצאו מזור למחלתם, לפיכך הלכו הבחורים להתייעץ עם  המשגיח: רבי ירוחם, והוא שלחם אל אחד מגדולי הדור לשאלו כיצד ינהגו, אך בדרך הוטל עליהם  לגשת אל "החפץ חיים" הגר בראדין - כדי שיתברכו על ידי  צדיק  זה בברכה ואכן הם שמעו לעצת רבם ,תחילה הגיעו לראדין לקבל ברכה מה "חפץ חיים" ,אך בני ביתו הזהירו אותם שהרב , מרוב זקנותו המופלגת ,עלול להירדם  תוך כדי שהותם בחדרו, אכן הרב נרדם לכמה שעות ומתח רב עבר עליהם מחשש שעלולים להפסיד את הרכבת אל  הרב אשר  חייבים לקבל ממנו עצה לבעייתם, אולם בסופו של דבר ה"חפץ חיים" התעורר והם זכו לברכתו ואחר כך נסעו לאותו רב   אליו נשלחו - על ידי רבם בישיבה. הרב החכם הציע להם להתאשפז בבית החולים המקומי, אבל הזהיר אותם שבמידה ויזדקקו לניתוח- יסכימו שרק הרופא שנקב  בשמו- ינתח אותם בלבד!

שני הבחורים הגיעו לבית החולים, אך התברר כי הרופא שעליו המליץ גדול הדור אינו נמצא במקום. לכן הציעו להם לגשת לרופא אחר שלא הומלץ להם עליו.

אחד הבחורים  לא המתין  לרופא המיוחל וניגש לרופא שהיה באותו זמן שם ונותח , אך כעבור שלושה ימים, נפטר ואילו חברו המתין בסבלנות  לרופא המומלץ על ידי רבו,  נותח וכעבור זמן -שב לאיתנו והבריא ממחלתו.

ההבדל בין שני הבחורים היה: שהאחד ציית לרבו והשני לא!      מכאן ,כאשר מצייתים לרב ,אזי צדיק גוזר וה' מקיים! ואילו כאשר הציות אינו מוחלט  אין ערובה להצלחה.

הנמשל: אליעזר ציית לדברי אברהם ולתנאיו  כדי  להביא בת זוג ליצחק  , הוא ביטל את כל עצמותו - את האני שלו והוא נרתם להיות "עבד" לאברהם בנאמנות יתרה וכל  מעשיו נבעו מתוך  כוחו של אברהם - שהטיל עליו שליחות קדושה זו ולכן  הצליח!

משום כך קוראת לו התורה עבד אברהם ואילו שמו לא הוזכר לאורך כל שליחותו בפרשה .[ על פי ספר "ללמדך" מאת: הרב  מרדכי פרוינדליך זצ"ל]

אליעזר  הצליח בשליחות הזיווג ליצחק.

האגדה מספרת: ה' ציווה לשני מלאכים תפקידים: לראשון אמר: שילווה את אליעזר- עבד אברהם בדרכו וישמרהו .

לשני ציווה: שיזמן את רבקה  לפני אליעזר ברגע שיגיע על עין המים, המלאכים מיהרו חיש למלא את ציווי ה' וכאשר  יצא אליעזר לדרכו- שלח ה' ברקים ונגוהות וזיקים  -להאיר לו את הדרך והוא משתאה על כל המראות האלה וכאשר ניצב על עין המים אשר בחרן, הוא משתומם ושואל: כיצד עברתי דרך כה ארוכה ,אך ורק, במשך יום אחד? מיד הבין כי קיבל  סיוע אלוקי ואז החל מתפלל אל ה' שיעזור לו במציאת  נערה ישרה, אוהבת לעשות מעשה חסדים. מיד הופיע המלאך  והוציא אותה מביתה ללכת לעין המים , היא לקחה את כדה על שכמה והלכה למקור המים והנה המים עולים לקראתה אליעזר הבחין בכך וחשב: הבה אתבונן בנערה זו ובמעשיה ואדע מדוע המים עלו לקראתה?  ראה שהיא ניגשת אל ילד בוכה ושואלת לסיבת בכיו והוא עונה לה: כי נפצע ברגלו מאבן, מיד  רבקה טיפלה בו ושטפה לו את רגלו הפצועה ואף חבשה את פציעתו עם מטפחתה והייתה מרגיעה אותו ומציעה לו שישוב לאמו ובמהרה יתרפא. וכאשר  התרחקה רבקה מהמקום, פגשה באישה עיוורת שביקשה  שתלווה אותה לביתה ואכן רבקה  עשתה זאת במסירות רבה. כשחזרה התיישבה על סלע  לנוח ,לפתע הבחינה באליעזר והציעה לו לשבת ,מיד הלכה להביא לו מים  והוא הבין שרק נערה בעלת לב רחום כזה- ראויה ליצחק. לאחר שביקש ממנה מים נתנה לו לשתות מכדה ודאגה גם לגמליו ובעקבות זאת, העניק לה אליעזר תכשיטים - נזם ושני צמידים. היא  הציעה לו מספוא לגמלים וגם  מקום ללון, אז הבין אליעזר שזו הנערה המיועדת ליצחק והודה לאלוקים על כך.

רש"י מסביר: התכשיטים שהוענקו לרבקה על ידי אליעזר- היו  בהם סמלים רוחניים.

נאמר: "וייקח האיש נזם זהב בקע משקלו..." בקע= רמז למחצית השקל שעתידים בני ישראל לתרום עבור בית המקדש.

"שני  צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם" [בראשית, כ"ד, כ"ב]רמז לשני לוחות הברית.

עשרה= עשרת הדברות.

ומדוע רצה בעצם אליעזר  לרמוז על מחצית השקל?

התשובה לכך- לפי שרבקה סימלה את עמוד החסד והעולם הזה  עומד על שלושה דברים:

"על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים"

שני הצמידים המסמלים את לוחות הברית - כוללים שני  סוגי מצוות:

א] מצוות בין אדם למקום.

ב]: מצוות שבין אדם לחברו.

 מסתבר: כי מדרגתו של אדם בעניינים בן אדם למקום - מעידה גם על יחסו בין אדם לחברו, שהרי אם הוא ירא שמים, יכבד גם את רעהו. שכן שני  יסודות אלו קשורים זה בזה!

 הגאון  מווילנה  אומר רעיון מעניין על אליעזר: שלושה סוגי מושלים הוזכרו במשלי [ו, ז]

"לֵךְ-אֶל-נְמָלָה עָצֵל;    רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין-לָהּ קָצִין--    שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל".

קצין: מלמד תורה  ברבים  ומורה הוראה בישראל.

שוטר: תפקידו לכפות את קיום הדין באופן מעשי.

מושל- ממונה על מידות ,שלא יהיו גזל וחמס בעיר- שלושת התפקידים האלה היו כלולים אצל עבד אברהם.

לפי שנאמר:

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל, בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ": [בראשית כ"ב, ב]

עבדו- שוטר.

זקן ביתו- קצין בחכמה.

המושל בכל אשר לו- משגיח על הכול. וזהו שאמר אברהם:  "וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר".[שם בראשית ט"ו, ב]  "מֶשֶׁק"- ראשי תיבות- מושל, שוטר, קצין.- שהיו כלולים באליעזר. [ביאור הגר"א למשלי]

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק, כי אליעזר – עבד אברהם אשר  היה  מסור לאדונו - וגם אדם בעל מידות חשובות  וחכמה , הבין כי על פי כל הניסים  והאירועים שהתרחשו במהלך שליחותו, תפילתו  התקבלה  במרומים וזכה למצוא בסייעתא דשמיא את הנערה - בעלת החסדים רבקה  המיועדת ליצחק.