בראש השנה יש רמז לעקידת יצחק: 'אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני' (ר"ה טז,א). זה לא רק זכרון כללי אלא יותר מזה, בר"ה הייתה העקידה עצמה (פסיקתא רבתי מ) [וכן מובא בכמה ראשונים ואחרונים]. והנה גם מובא בראשונים ובאחרונים שהעקידה הייתה ביוה"כ (ואומרים שזה ממדרש וזוהר, אבל לא ברור איפה במדרש ובזוהר). לכאורה זהו מחלוקת בזמן העקידה, אולם אולי אפשר שהייתה העקידה פעמיים, ולכן פעם בר"ה ופעם ביוה"כ, אולם זה דחוק מאוד (אם כי אולי בכך יובן שיש שני גילאים על העקידה, מצד אחד בסנהדרין [פט,ב] משמע שיצחק היה ילד קטן – שזה היה סמוך לכך שנעשה גמול (ש”אחר הדברים” זה אחר דברי השטן בעקבות הסעודה שנעשתה על שיצחק נעשה גמול), ומצד שני מובא שהיה בן 37 [סדר עולם רבה, א (וזה אולי ע”פ הדעה השניה בגמ' – ש"אחר הדברים” זה לא אחר דברי השטן על הסעודה בהגמלו, אלא אחר דברי ישמעאל, בויכוח בין יצחק וישמעאל)] שאם נעשה פעמיים אז מובן שכל אחד מדבר על פעם אחרת). ויותר פשוט לומר שנעשה בר"ה (כמו שמפורש במדרש, וקצת אולי מרומז בגמ'), אלא שיוה"כ זהו המשכו של ימי הדין מר"ה, שה' נתן לנו כדי לחזור בתשובה. לכן כעין נמשך זמן רחמים ליוה"כ, ולכן נחשב כביכול בשמים שנעשתה בו העקידה, מצידו הפנימי – מהותי, כיון שבעקידה מסר נפשו, וביוה"כ אנו נמנעים מאכילה וכו' ולכן כעין מנותקים מהמציאות, כמו שיצחק כעין נותק מהמציאות בעקידה (שמסר נפשו). בכ"א נראה שימי הדין קשורים לעקידה, ולכן הזמנים מרמזים לעקידה. אמנם ר"ה הוא יום הדין בהיותו יום שקשור לבריאה או מכח יוה"כ שניתן הסליחה עם הורדת הלוחות (ראה בהרחבה ב'מועדי ישראל' – 'תשרי וניסן...' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק'”ל זיע"א), אלא שנראה שהעקידה נעשתה אז כיון שזה גם קשור בזה, שהעולם נברא בשביל שנקדשו ע"י עשיית רצון ה', כמו שאנו עושים ע"י התורה ומצוותיה שירדה אלינו ביוה”כ, ולכן ראוי שיהיה אז קשר לעקידה, ששיא מעלת הקדושה היא מסירות נפש (כעקידה), וכן בעקידה מתגלת עשיית רצון ה' בעולם בשלמות גדולה. לכן מעורבת העקידה עם זמנים אלו, וכן משפיע לזכותנו בדין, ולכן גם נרמז בזמנים אלו. בר"ה יש שני ימי ר"ה, ויחד עם יוה"כ זהו שלושה ימים, כעין זמן הדרך לעקידה: “ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחק" (בראשית כב,ד). ויש דגש ביום הראשון ליציאה, שאברהם קם בזריזות, ואף ביקע עצים כדי שיבערו טוב, כדי לעשות את רצון ה' בשלמות (על אף שהיצר קשה): "וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים" (שם,ג). וכמובן יום העקידה עצמו שעקד את בנו, גם הוא בעל חשיבות גבוה. לכן מצד התורה יש רק שני ימים – ר"ה ויוה"כ, ומה שאנו עושים שני ימים בר"ה זה בשל הספק בקביעת הזמן (שתלוי בקבלת העדות על חידוש הלבנה). כך שיוצא שני ימים בשלמות מדאורייתא, ועוד אחד מדרבנן (היום הנוסף של ר"ה), יוצא שני ימים חשובים ביותר, ועוד אחד חשוב פחות – כעין שני ימים חשובים בעקידה ועוד אחד קצת פחות, שהוא היום שהיו עדיין בדרך. בנוסף, הימים שאינם חג מהתורה בימי הדין, הם שמונה ימים (כולל את יו"ט שני של ר"ה), כעין רמז לעניין התגלגלות העקידה, שהיא בשל הויכוח בהקשר ברית המילה של יצחק בגיל שמונה ימים: 'ר' לוי אמר: אחר דבריו של ישמעאל ליצחק. אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצות, שאתה מלת בן שמנת ימים, ואני בן שלש עשרה שנה. אמר לו: ובאבר אחד אתה מגרה בי? אם אומר לי הקב"ה: זבח עצמך לפני, אני זובח! מיד "והאלקים נסה את אברהם"' (סנהדרין פט,ב). ביוה"כ יש את שני השעירים שמגרילים ביניהם, אחד לה' ואחד לעזאזל. אולי זה כנגד שביום השלישי הוכח מי השייך לקודש ומי לא, ע"י שבנוסף לאברהם רק יצחק ראה את הענן בהר: '"וירא את המקום מרחוק”, אמר ליה ליצחק: רואה אתה מה שאני רואה? א"ל: אני רואה הר נאה משובח וענן קשור עליו. אמר לנעריו: רואין אתם כלום? אמרו לו: אין אנו רואין אלא מדברות. אמר להם: "שבו לכם פה עם החמור”, הואיל והחמור אינו רואה ואינכם רואין כמותו, עם הדומה לחמור, שבו לכם פה עם החמור שאתם כמותו. "ואני והנער נלכה עד כה" מהו "עד כה”? נראה מה יהיה בסוף כה, שאמר לי הקב"ה "כה יהיה זרעך"' (תנחומא "וירא" סימן כג). לכן שני השעירים – כעין שני בני אברהם, שהאחד נבחר לה', כעין יצחק בעקידה שראה את הענן (והענן היה שם גם בעקידה, שהרי מסמל את השכינה), כך גם בשעיר שבמקדש יש קשר כעין לענן – עשן הקטורת (שנעשה בקה"ק בין ההגרלה לשחיטת השעיר). ואילו השעיר לעזאזל "… ושלח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר" וגו' (ויקרא טז,כא-כב), הוא נשלח למדבר עם חטאי בנ"י, כרמז לצד הטומאה והחטא (חטאי בנ"י) כנגד ישמעאל שהוא כבהמה טמאה (הדומה לחמור) ודבוק בחומרי (ולכן כחמור – רמז לחומריות) – הגשמי שמדרדר לחטא. והוא נשלח "ביד איש עתי" 'המוכן לכך מיום אתמול' (רש"י), כרמז שהיו בדרך לעקידה כמה ימים. ועל השעיר לעזאזל "וסמך אהרן את שתי ידו [ידיו] על ראש השעיר החי" וגו' (שם) סומך שני ידיו כרמז שהיו שם שנים עליהם אמר שדומים לחמור – ישמעאל ואליעזר (אמנם בשעיר לעזאזל מביאים רק אחד, כי זה שני שעירים שבין ישראל לגוים – בין הנבחרים לה' לאלו שכחמור). (והשעיר נושא את העוונות אל "ארץ גזרה" – כרמז לנאמר "ארץ" בעקידה ["ארץ המריה". בראשית כב,ב] רק שבעזאזל זהו לארץ גזרה ולא לארץ המוריה). והוא נשלח למדבר, כעין מה שראו הנערים: 'אין אנו רואין אלא מדברות' (תנחומא שם).