'… בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג, טו) "היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם"' וכו' (משנה ר"ה א,ב). 'מאי כבני מרון? הכא תרגימו כבני אמרנא. ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון. אמר רב יהודה אמר שמואל: כחיילות של בית דוד' (ר"ה יח,א). 'בר"ה כל באי עולם כו' כבני אמרנא – ככבשים שמונין אותן לעשרן, ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן שאין יכולין לצאת כאחד. כמעלות בית מרון – הדרך קצר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה, שהעמק עמוק משני צידי הדרך... כחיילות של בית דוד – וכבני מרון כבני חיילות של מלך, מרון לשון מרות ואדנות, וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה בצאתם למלחמה' (רש"י). בגמ' מובאים שלושה פירושים מהו 'בני מרון' שנאמר במשנה. בפשטות חלקו בשל שלמדו אחרת מה הפירוש (כמו שמביא רש"י את האפשרויות השונות להבין). אולם נראה שזה לא סתם כך, אלא יש כאן גם רמזים שמסתתרים מאחורי המחלוקת הזו. (ראוי לציין שבנוסח הארץ ישראלי [במשניות כת"י קדומות וביר' (אמנם אצלנו ביר' כתוב 'בני מרון', אולם בכת”י ליידן שממנו העתיקו את היר' כתוב 'בנו מרון', והמעתיק לא שם לב לזה)] זה 'בנומרון', שזהו גדוד צבא, שזהו כפרוש שמואל בבבלי). ע"פ רש"י אולי אפשר לומר שההבדל הוא על הזמנים, כבשים זה מרמז על העבר, שכיון שנולדו לו כבשים יש לו מצוה לעשרם, ולכך הוא מעבירם בפתח קטן, כך שמכוון על העבר, שבר"ה דנים על מעשיו של האדם – מה שעשה עד אז. לעומת זאת במעלות בית מרון, האדם הולך שם ואז צריך ללכת זה בצד זה, והעמק עמוק מהצדדים, שזה רומז על ר"ה עצמו, שאז האדם נידון והוא עומד בדין – בסכנה, כמו שיכול ליפול לעמק העמוק ולהינזק. ואילו בחיילים הכוונה בצאתם לקרב, כך שזה לפני הקרב, ממילא מרמז על העתיד, שאולי בא לומר שכשהאדם נידון דנים גם ביחס על העתיד – לאן הוא ממשיך בעולם ע”פ מעשיו שעכשיו החל, שלכך האדם בזה כעין בני מרון של חיילות (עכשיו יוצאים לקראת הקרב שיהיה). כך שמרמזים על הזמנים שמתגלים בר"ה, שיש חלקים כאלו ואחרים, שרומז שהאדם נידון על מה שעשה בעבר, יחד עם עכשיו – פעולותיו בר”ה (שמתפלל וחוזר בתשובה), ולאן מועדות פניו (ע"פ מצבו בתיקון העולם שעושה ונשאר לו לעשות), שכך בדין מתחשבים בכל אלו. אולי אפשר גם שמביאים פירושים אחרים, כיון שמרמזים על זכויות שעומדות לנו בדין בר"ה. בבבל תרגמו בני צאן, שצאן הוא בלי דעת, כך שכעין מבקשים מה' שלא תעלה מידת הדין על חטאינו אלא יחשב כשוגג בלי דעת. בנוסף, הרועה אוהב את צאנו, ומרחם עליו, וצאן מרמז על בנ"י (“ואתן צאני צאן מרעיתי". יחזקאל לד,לא). כך שמבקשים מה' שירחם עלינו כמו רועה על צאנו, שכך ראוי שיתנהג עמנו, כמו שרוצה שיתגלה בעולם במנהיג ישראל, שנבחן ברחמים על הצאן. כמו שדרשו חז"ל: '… ולמי בוחן? לצדיק, שנאמר (תהלים יא ה) "ה' צדיק יבחן". ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן, ומצאו רועה יפה, שנאמר (שם עח, ע) "ויקחהו ממכלאות צאן"...  אמר הקדוש ברוך הוא: מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו, יבא וירעה בעמי, הדא הוא דכתיב (תהלים שם, עא) "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו". ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן... אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך? חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי "ומשה היה רועה"' (שמו"ר ב,ב). לכן בזה אנו מבקשים מה' שינהיגנו ברחמים (כמו שמתגלה בבחירתו את מנהיג ישראל, וכמו שבוחן לצדיק) בזמן הדין של ר"ה (וגם מרמזים על המצוות שאנו עושים, שהרי מדובר בצאן שמתעשר). ר"ל מפרש על מעלות בית מרון (או 'מעלות בית חורון' לגרסה אחרת בגמ' [אם כי כיון שזו גרסה יחידה (מינכן 140) אז כנראה היא הטעות, שנראה למעתיק האות 'מ' כעין 'חו', וזה גם הגיוני ש-מרון זה הנכון, כי במשנה נאמר 'מרון' ולא בח']) שזה מרמז על א"י ועל עליה בקדושה ('מעלות'), שבאים לומר לקב"ה שאנו קשורים לקדושה המתגלת בא"י, שבה עיקר התורה והמצוות (ספרי "עקב" מג) [וכך עולים ומעלים את כל העולם לקדושה], וא"י מכפרת (“וכפר אדמתו עמו" [דברים לב,מג. ראה בספרי על הפס': 'היה ר' מאיר אומר: כל היושב בארץ ישראל – א"י מכפרת עליו' וכו']). שכך מבקשים מהקב"ה שיביט אל הקדושה, התורה והמצוות שבנו, וקשרנו לא"י – שכל יהודי קשור לא"י, ובפרט בר"ה שה' מביט על א"י ומשם ממשיך לשאר מקומות (שמהפס' "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" [דברים יא,יב], למדו שדורש את א"י ומתוך כך את שאר הארצות [רש"י ובספרי], וכן דרשו מהפס' הזה שה' דן את העולם בר"ה [ר”ה ח,א], כך שיוצא שגם בר"ה זה מכח א"י), ולכן שיכופר לנו ונראה קדושים לפניו בר”ה (וכן רמז לזכות אבות, שא”י שלנו מחזקת אבות). (לכן זה מתאים במיוחד לר"ל שיאמר זאת, כיון שהוא אמורא של א"י [והוא עלה משודד להיות ת”ח קדוש], ואילו בבבל העדיפו לרמז שהם כצאן, כעין צאן שאובד, כך הם בגלות ושירחם עליהם בגלותם). שמואל העמיד שזה כחיילות של בית דוד, שחיילים חזקים זהו הכבוד של המלכות, כך גם אנו מבקשים מה' שירחם עלינו בשל שאנו חייליו – אנו כבודו בעולם, ולכן שירחם, ויסלח לנו בשביל כבודו. וכן, חיילים כובשים ארצות בשם מלכם, כך גם אנו חייליו של ה', שאנו מגלים את ה' בעולם (וזהו חיילים של בית דוד, רמז למשיח ['בשביעית – מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא' (סנהדרין צז,א) שקשור מלחמה ובן דוד, וזהו חיילים של בית דוד] שיתוקן העולם בגילוי ה'), ולכן שירחם עלינו בשבילו (וגם שיזכור את מעלתנו – מהותנו בעולם, ולכן ראוי שירחם עלינו בשל כך). (ושמואל הוא האומר זאת, כיון ששמואל סובר: 'דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד' [שבת סג,א] לכן הוא מרמז כרמז לביטול שיעבוד גלויות ע"י חיילי בית דוד [שנלחמים ומגנים משיעבוד וגלות], שמרמז על לעתיד לבא – על המשיח).