"כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה" וגו' (דברים כא,י-יא). '"ולקחת לך לאשה" – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור, אבל אם נשאה סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו "כי תהיין לאיש" וגו', וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו' (רש"י). '"כי תצא למלחמה" – שנו רבותינו: מצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה. "וראית בשביה" וגו', "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה" כדי שלא תמצא חן בעיניך. מה כתיב בתריה? "כי תהיין לאיש שתי נשים" וגו'. שתים בבית, מריבה בבית. ולא עוד, "אחת אהובה ואחת שנואה”, או שתיהן שנואות. מה כתיב אחריו? "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה”. כל מאן דנסיב יפת תאר, נפיק מנייהו בן סורר ומורה' (תנחומא “כי תצא” סימן א). רש"י מביא את דרשת חז"ל, אלא שבחז"ל מוסיפים ששתי נשים בבית מביא ריב בבית, שזה אמנם תוספת לימוד כללית על מה ראוי לעשות (שלא לקחת שתי נשים). אולם נראה שבכוונה חז"ל הביאו כך, לומר שכשיש שתי נשים בא ריב באופן טבעי, וזה גורם שהילדים יראו ויפנימו זלזול, ואח"כ ימרדו בהוריהם. לכן כאשר לוקח אשת יפת תואר, שזה בשל פרץ של תאוות חזקות ('ת"ר: ... "יפת תואר" לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות נבילות'. קידושין כא,ב-כב,א), אז סופו שישנאה: '"והיה אם לא חפצת בה" – הכתוב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה' (ספרי. פס' יד). שזה קורה אחרי ש"ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה" (פס' יג), שכיון שבועלה ומתרגל אליה יוצא ממנו כל התאוה החזקה שהייתה, ואז ישאר שנאה, כיון שמבין כמה נפל בתאוותיו (ושכעין ניצלה את חולשותיו-תאותיו במלחמה). [כעין המקרה אצל אמנון: " … וישכב אתה. וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה" וגו' (שמואל ב,יג,יד-טו). אמנם שם היתה לו סיבה לשנאתו הגדולה, שנעשה עקר (סנהדרין כא,א). אלא שזהו הסיבה לשנאתו הגדולה יותר מהאהבה שקודם, אבל עצם אי אהבתו, זה משום שכבר עשה את תאוותיו, ולכן ירדה ממנו האהבה החזקה]. ממילא כיון שישנאה אז בנו שיראה זאת ימרוד בהוריו. אולם מעבר להסבר איך מתגלגל הדבר, נראה שיש כאן עניין להדגיש שזה דבר טבעי, כדי לומר שזה לא מה שנאמר באשה השנואה בפס', כיון שבגמ' מובא מכאן המקור לכך שקידושין תופסים בחייבי לאוים: 'אמר רב פפא: חייבי לאוין בהדיא כתיב בהו: "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה" וכי יש שנואה לפני המקום ואהובה לפני המקום? אלא אהובה – אהובה בנישואיה, שנואה – שנואה בנישואיה' (קידושין סח,א). ממילא בפס' מדובר על האשה השנואה בשל שהיא באיסור חייבי לאוין, ממילא אין מדובר ביפת תואר. (אמנם בפשטות אפשר שבתנחומא זהו דרשה, ולא לימוד הלכתי כמו בגמ', ולכן דרשו על שנאה בשל שנאה של האיש, ולא שהקב"ה שונא). לכן מדגיש התנחומא שהלימוד הוא מהעיקרון של שנאה כשיש שתי נשים בבית, שזה גורם לשנאה, ולכן אמנם אין זהו השנאה שעליו מדברת התורה, אולם כן נרמז בזה כאגב גם שנאה שבאה בעקבות המריבות בין הנשים, שבעקבותיהם יש את המקרה של בן סורר ומורה, וכך ביפת תואר מתגלגל מהשנאה בן סורר. נראה שלכן במ"ר דילגו על שתי הנשים: 'ד"א, בן עזאי אומר: מצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה. כיצד? כתיב למעלה "כי תצא למלחמה" וגו', "וראית בשביה" וגו', אמר הקדוש ב"ה: אף על פי שהתרתי אותה לך, אמרתי לך "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה" כדי שלא תמצא חן בעיניך ותשלח אותה. ואם לא עשית כן, מה כתיב אחריו "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה", מתוך כך "כי יהיה באיש חטא משפט מות". הוי עבירה גוררת עבירה' (דברים רבה ו,ד). שלא הביאו את שתי הנשים, כדי שלא תאמר שבפס' מדובר על שנאה בשל שנאת האיש. נראה שדרשת התנחומא זה לא רק בשל הסמיכות, אלא גם מהלשון שפותח בכולם ב"כי": "כי תצא למלחמה" (י), "כי תהיין לאיש שתי נשים" (טו), "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" (יח), ללמד שכולם קשורים זה בזה, שמתחיל באשת יפת תואר, עובר לשנאה, וסופו בן סורר ומורה. ובמ"ר מביא "וכי יהיה באיש חטא משפט מות" (כב), שגם בו יש את המילה "כי" (אמנם לא בדיוק כמו הקודמים, שכן זה "וכי") לרמז על דינו של בן סורר ומורה – מה סיבתו (שסופו ללסטם את הבריות). [התנחומא לא הביא את "וכי יהיה באיש" וגו', כיון שבא לומר את הגלגול של הדברים, ואילו סיבת מיתת הבן סורר אינו חלק מגלגול הדברים – שדבר גורר דבר, אלא הסבר לעונשו. וכן עד בן סורר זה העונש של האיש, שעשה שלא כראוי שלקח אשת יפת תואר, ולכן נענש שישנאה ויבוא לו בן מתמרד, ואילו דינו של הבן סורר זה לא קשור לאביו, אלא לחטאו של הבן).