"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" )טז, יח)

"שצריך האדם לשים על עצמו שופטים ושוטרים  על שבעת שעריו וישפוט את עצמו שלא יהיה בו שום עבירה ועוון, ויהיה תמיד בקדושה וטהרה" (השל"ה הקדוש).

"כי אני ה' אוהב משפט" (ישעיה סא, ח)

כשאדם זוכר שיש עולם הבא, הוא חי בעולם הזה כמו שצריך, הוא משקיע את עיקר זמנו בתכלית, לא בשטויות. הוא מבין שפה לא חיים לנצח. רק שם. אז הוא מקבל את הפרופורציות הנכונות איך לחיות בעולם הזה. איך זוכים לזה? רק עם חשבון נפש. אדם עומד לבדו מול הקב"ה ועושה חשבון נפש פנימי ואמיתי, הוא עוצר לרגע את הריצה של החיים ומתחיל לחשוב על מצבו. היצר הרע נלחם ברגעים האלה, הוא לא מעוניין שנעצור אפילו לרגע ונחשוב כי כשעוצרים, וחושבים, ומבינים, ומתפללים, אפשר לעשות מפנה בחיים. רבנו הקדוש אמר שאי אפשר להיות איש כשר באמת בלי התבודדות וחשבון נפש. הוא מלמד אותנו לעצור את המירוץ ולחשוב על התכלית. לבדוק האם אנחנו הולכים באמת בכיוון הנכון. והכיוון הנכון זה רק להתקרב אל השם. זאת ההצלחה היחידה שיש בעולם הזה, ההתקרבות של האדם לבוראו.

הבעיה שהאדם מוחל לעצמו את החטאים. הוא לא צריך שה' ימחל לו. ה' יודע שכל כך קשה לי, ה' יודע איזה תיקון קשה הוא נתן לי בחיים אז הוא לא דורש ממני יותר מדי. אבל ה' רוצה שנשפוט את עצמנו. שנתבונן במעשינו. שנעמיד שופט ושוטר ליד כל פתח משבעת הפתחים שהם שבעת השערים שבפנים: שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחיריי אף ופה. ועל זה נאמר שאם האדם שופט את עצמו, אז בשמים לא צריך לשפוט אותו, הוא עושה את העבודה בעצמו.

אנחנו חיים במציאות של הסתרה. השי"ת נעלם ורחוק מאתנו. אנחנו לא זוכים להארת פניו, לא זוכים להרגיש את קרבתו. מכאן כל הכבדות בעבודת השם, כל הנפילות שיש לפעמים. כשלא מרגישים קרוב להשם, כשלא יכולים לראות ולהבין כמה אנחנו חשובים אצלו, כמה הוא מתענג ושמח מהמעט שאנחנו עושים, הרי עבודת השם הופכת לעול, למשא, בפרט התפילה שמחפשים לסיים מהר ולהיות 'אחריה'. בא רבינו הקדוש ומגלה לנו את הסוד של ההתבודדות. לא אומרים לנו מה לעשות ואיך לעשות, תבוא ותשב עם השי"ת! תשוחח אתו כמו שאתה משוחח עם חבר קרוב. שיח מלב אל לב. ככה שוברים כל הסתרה, מסירים את כל המסכים, מתחברים בחזרה אל האמת: השי"ת נמצא כאן ועכשיו, אתי, עמי ואצלי, והוא אוהב אותי, ורוצה לשמוע אותי, ויכול לעזור לי. ככה מבטלים את כל הכבדות והחושך , ככה יוצרים קרבה וקשר חי עם השי"ת.

תתחיל, תשב כמה דקות. לאט לאט אתה כבר תרצה בעצמך להוסיף עוד זמן. אתה לא יכול להגיע לשדה? תמצא לך פינה שקטה, רבנו אומר שאפשר להתבודד אפילו בין אנשים. יכול להיות שדווקא שם, באותה פינה שתמצא לך, תזכה ללב נשבר ולהתעוררות שאולי לא היית זוכה במקום אחר.

"ויצא יצחק לשוח בשדה", כל האבות הגיעו למדריגתם ע"י שהתבודדו בשדות ולכן הם בחרו להיות רועי צאן. כך נהג גם דוד המלך, כך גם נהג צאצאו הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו. עד שבא רבינו הקדוש וחידש את הדרך הזו לרבים. הוא לא הסתפק בכך שסיפר לנו על התבודדות בשדה, הוא רצה להעניק גם לנו, אנשים פשוטים, את המתנה היקרה הזאת, כי כשאדם מרגיל את עצמו לדבר עם ה' אין לשער את התענוג הרוחני שהוא מקבל מזה. את השמחה והחיות שיש לו.

כי מהי בעצם ההתבודדות? זו תפילה עצומה ונוראה, תפילה אישית ששם אדם בוכה רק על דבר אחד: רוצה להתקרב אל ה', לעשות רצון ה'.

תפילה אישית זה לשתף את הקב"ה בכל מה שעובר עליך. להניח על השולחן את כל הצדדים, הלבטים, הנגיעות, נכון, אתה יודע הכל אבא ואני לא מחדש לך מאומה, אך אני רוצה לחיות אתך את המצב הזה, אני צריך את שמיעתך, את הבנתך, את קירבתך. דבורים כאלה, שיוצאים מלב מאמין וטהור, מביאים לקירבת אלוקים נפלאה, חן רב נסוך על פניהם, לא פלא כי גדולי ישראל הרבו לדבר במעלתה של התפילה האישית. כשאדם מקבל פתאום איזה התעוררות לתפילה אישית כזאת, לא ידחה אותה לזמן יותר מתאים, למקום יותר מתאים, זה עלול לברוח מבלי שוב. צריך לתפוס את ההתעוררות הזו בשתי ידיים, יכול להיות שדוקא מילים פשוטות אלה, שיצאו באותה שעה מעומק לבו של האדם, הם יפעלו עבורו את הישועה.

הדיבור מקרב אותנו אל ה'. הוא עיקר התענוג שיש לנו בעבודת השם. תדבר עם ה' בשפה שלך, בלי ספר ביד, תבקש ממנו שיעזור לך, שיקרב אותך, שיחזיר אותך בתשובה ברחמים. התפילה האישית זה הכלי נשק העיקרי במלחמה שלנו על הקדושה. כל חסרון שיש לך, תעמוד, תתחנן לפני בורא עולם, לא מספיק שיש לך רצון, אתה צריך להתפלל כדי להוציא את הרצון שלך מהכוח אל הפועל.

כמה שהתבודדות נראית לכאורה פשוט, יש על זה אין סוף מניעות. קשה לך לפתוח את הפה ולדבר, על זה בעצמו תדבר עם ה': רבונו של עולם כל כך התרחקתי ממך עד שאני אפילו לא יכול לדבר איתך ולהוציא את כל מה שיש לי בלב. כמו רבי נתן, שחיפש ללא לאות את מי שיוכל להרוות את צימאונו הגדול ולהרגיע את תבערת לבו עד שהגיע לרבנו הקדוש, שלקח אותו בשתי ידיו הקדושות ואמר לו שזה טוב מאד אם אומרים את כל מה שבלב לפני השם יתברך והוסיף ואמר שהתבודדות, השיחה האישית עם השם היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהינו שבראש סולם העדיפויות, במדריגה העליונה של הסולם, שם עומדת ההתבודדדות, ואין הכוונה לבטל חלילה תורה ותפילה בגלל זה, אלא שלא נבזבז את זמננו היקר בכל מיני דברים צדדיים ולא הכרחיים, שכאלה יש לנו הרבה בכל יום, אלא נקדיש את הזמן היקר בראש  ובראשונה להתבודדות. וגם אם אין לנו את התנאים הכי טובים לקיים את הפגישה היומית הזו עם בורא עולם, צריך לחטוף מה שאפשר כדי שלא יתגברו המניעות, ועם הזמן, בסעייתא דשמיא נזכה לקיים את העצה המופלאה הזו בתנאים הטובים ביותר ובהתמדה עצומה.

אתה זקוק לזה. שעה ביום לצאת לשדה, להירגע , לנשום אוויר, ולהשיח את הלב. ואם אי אפשר בשדה אז בכל מקום אחר ששם אתה יכול להתנתק מהכל ולהיות עם השם. זה הדבר היחידי בעבודת השם שהוא באמת אישי לגמרי לכל אחד ואחד. כולם מניחים אותן תפילין, כולם לומדים אותה תורה, אפילו התפילה היא אותה תפילה, אבל ההתבודדות היא אישית לגמרי. כל אחד עושה אותה בצורה שונה, כל אחד ואחד שופך את לבו נוכח פני השם, כפי מה שעובר עליו בגוף ובנפש. ההנהגה הזו היא כל כך יקרה, היא כל כך גדולה, זה מה שמקרב את האדם יותר מכל דבר אחר להשם יתברך.

אתה עוזב לשעה את השגרה השוחקת, את המירוץ הבלתי ניגמר של החיים, מכבה את הפלאפון, חומק לבין צמרות העצים, מרים עיניים לה' ומספר לו את ליבך. החיים הופכים להיות חיים מתוקים, איכותיים, חיים של חבור לאבא שבשמים, חיבור אבהי חם ומרגיע.

והכל בתמימות. כי תמימות זאת הקירבה הכי גדולה לה'. אומרת התורה הקדושה בפרשת השבוע - 
תמים תהיה עם ה' אלוקיך(יח, יג). אם תהיה תמים, תזכה להיות עם ה' אלוקיך. תמימות כוללת את כל המידות הטובות כי זה רצון ה', זה הנחת רוח של ה', שאדם זורק את שכלו וחוכמתו ומתעלם מכל הקושיות ומכל האי הבנות שיש לו בעניני השגחה. את כל החוכמה שלו הוא מכוון רק לדבר אחד, לזכות לקרבת אלוקים.

תם זה שלם, תם זה לא חסר כלום. כי אם הוא דבוק בה', אז הוא הגיע לדרגה הכי גבוהה שאפשר להגיע אליה, אז מה כבר יכול להיות חסר.

תמימות זה הכי גבוה. זה המעלה המעולה שבכל המעלות. על יעקב אבינו נאמר "איש תם יושב אוהלים", מכל המעלות והמדות הטובות שבודאי היו ביעקב אבינו, בוחרת התורה הקדושה לציין את התמימות, כי זה מעל הכל. לכן גם מבקש דוד המלך "אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי", ללמד אותנו שאם נלך בתמימות, בדרך תמים, ה' יבוא אלינו ואז כבר לא יחסר לנו כלום. הכל יהיה לנו.

כל מה שקשור עם פשיטות ותמימות, יש לו חן מיוחד אצל הקב"ה. היהודי הקטן, שקובע עצמו לתורה ותפילה, שעמל כדי לזכך את מעשיו ומדותיו, שפונה אל הקב"ה במילים פשוטות, תמימות וכנות, שמקבל את כל נסיונות החיים באהבה ובאמונה, זו הפנינה שעמה משתעשע הקב"ה. זה הקישוט שאיתו מתהדרים למעלה.

הרבה פעמים בחיים אנחנו רואים שמתלוצצים מהתמימים המקסימים האלה. מה זה ליצנות? זה ההיפך מתמימות, זה סמל השקר. זה כת ליצנים לא תראה פני שכינה.

בחור רוצה להיות צדיק, הוא שואף לגדולה, במקום לפרגן לו ולעודד אותו, הרבה פעמים מתלוצצים ממנו, רבינו יונה מכנה את מי שבז ליהודי ששואף לגדולה, שרוצה להתעלות - שונא ה'. כי לא נוח לו שיש כאלה שאוהבים את בורא עולם ומתאמצים לעשות לו נחת רוח. אם הוא היה אוהב ה' אמיתי, אז גם אם לו עצמו אין שאיפות דומות, הרי משאת חייו היתה צריכה להחזיק ולעודד ולהמריץ את אותם מתי מעט שכן שואפים להרבות כבוד שמים בהנהגותם.

תמימות זה שלמות, זה דבר שלם ואין לך שלימות כמו האמונה.

איפה שאתה לא מבין, שם אתה צריך אמונה. אתה לא מבין איך קורים לך דברים כאלה, שום דבר לא הולך לך, הכל מתהפך לך מול העיניים ואתה חייב לדעת שהכל זה לכתחילה, הכל כתוב מראש, זה המסלול, לא קרה לך איזה פנצ'ר, איזה ביש מזל, לא קורה פה שום דבר שלא היה צריך לקרות. שוברים אותנו, כותשים אותנו, אבל זה הכל במסגרת התוכנית האלוקית של הבניה שלנו. זה לא איזה כשלון שלנו, זה לא שקרה משהו לא טוב ואנחנו צריכים לחשוב איך לתקן אותו, ואיך לצאת ממנו. זאת הדרך של השם לקרב אותנו אליו. כמו בסיפור הבא:

האימוץ

אנחנו משפחה עם אחד עשר ילדים, בלי עין הרע. תשע בנים ושתי בנות. לאחרונה מסרנו את הבת שלנו לאימוץ. אנחנו יודעים שצעד זה בלתי מקובל, אך נשמח אם כולם יקראו את הסיפור עד תומו ורק אחר כך יביעו את דעתם. מדובר בבתנו בת החמש. כבר לפני שנולדה צפו הרופאים שחורות, אך השלכנו את בטחוננו על בורא עולם. נולדה לנו בת מתוקה, אך עם מום קשה מאד בלב. בלי להיכנס למונחים רפואיים, נסביר בלשון פשוטה: בלבה של בתנו יש רק חדר אחד במקום שניים. זאת ועוד- החדר החסר הוא השמאלי מביניהם, שזה מום קשה יותר, משום שהוא נחוץ לתפקוד יותר מהחדר הימיני. בחרנו לקרוא לה "בתיה", פשוטו כמשמעו, בידיעה כי ד' ידאג לה כבתו. כאן נכנסנו לתהליך של פעילויות רפואיות מורכבות, צמודות לפסיקותיהם המאד מיוחדות של מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליטא ולהבדיל בין החיים מרן הגריש אלישיב זצוק"ל. בתיה עברה ארבעה ניתוחים, ביניהם אחד בארצות הברית. הניתוחים היו מורכבים וארוכים מאד. בתיה שהתה חודשים ארוכים בבתי חולים, לאחר כל המאמצים היא נכנסה לרגיעה מסויימת ואף שולבה בגן רגיל עם ילדות רגילות.

לפני כחצי שנה החלה בתיה להראות סימנים לא טובים. מינוני התרופות שהלעיטו את גופה מדי יום הלכו ורבו, עד שהקרדיולוגים ב'תל השומר' כבר כמעט הרימו ידיים לנוכח מצבה, הם אמרו שלא נותרה ברירה אלא לחשוב על השתלת לב! כל הרופאים, ללא יוצא מן הכלל, אמרו שהמקום הטוב ביותר לטפל בבתיה אינו כאן אלא בארצות הברית וכאן אנו מגיעים לנקודה הכואבת. עלות ניתוח שכזה היא מעל רבע מיליון דולר!!! הבשורה הטובה היתה, שעשינו לבתיה ביטוח שלוש שנים לפני כן בניתוח שעברה שם. הבשורה הרעה היתה, שבזמן שעבר מאז , העביר נשיא ארצות הברית ברק אובמה תכנית בעבור ביטוחי הבריאות, שכונתה 'אובמה קייר', במסגרתה הובדלו תושבי ארצות הברית מתושבי חוץ והמשמעות שאין ביטוח.

ביום שלישי ז' בטבת תשע"ד, בשעה 13:30 בלילה, אנו מקבלים טלפון מהרופא הקרדיולוג של בתיה, מארצות הברית. הוא קיבל את כל החומר הרפואי ואת בדיקות האקו לב שלה ואמר לנו: "תשמעו, אינכם מבינים כמה גרוע המצב שלה, אתה חייבים לבוא לכאן מייד!

אני ורעייתי החלטנו לצאת במוצאי השבת הקרוב. תוך מספר שעות נכנסנו לסחרור הזה של לעזוב את כל ילדינו, וברוך השם אחותה של אשתי נרתמה מיד לעזוב את ביתה יחד עם בעלה וילדיה, ולבוא לדור עם ילדינו בזמן היעדרותנו. ואכן, תוך ארבעה ימים היינו על המטוס בדרך לארצות הברית, מבלי שנדע איך ומה בדיוק נעשה. ביטוח אין. כסף ודאי שאין לנו. אך משהו אחד היה גם היה - אמונה חזקה שבורא עולם הוא שנתן לבתיה שלנו חיים והוא היחיד שיכול להמשיך אותם בבריאות. הגענו, ומיד נפגשנו עם עסקנים רפואיים מקומיים, שפכרו ידיהם בייאוש מול ה'אובמה קייר' הבעייתי שסוגר את הדלת בפני המבוטחים ובפרט הישראלים. בסייעתא דשמיא העלה אחד המאכערים רעיון אדיר, שלא ברור אם הוא פשוט או מסובך: "נהפוך את בתיה לתושבת ארצות הברית" אבל איך? שאלתי! וכאן הוא הטיל את הפצצה: "אנחנו נעביר את בתיה לאימוץ כאן בארצות הברית לידי מישהו מקומי, וממילא היא תיכלל בביטוח המשפחתי שלו"... "שאנחנו נמסור את בתיה לאימוץ?" אמרתי לאשתי . העסקנים צחקו. "לא באמת, אתם יודעים, כאילו.."

חתמנו על הסכמה לאימוץ. בלי שום בעיה. אנחנו מקווים שכעת הקוראים מנקים אותנו מחשד השווא... מצאנו ידידים שלנו שהיה להם ביטוח טוב, ש"הסכימו" לקחת את בתיה לאימוץ כדי שחברת הביטוח תקבל זאת. בהליכים מזורזים ובסייעתא דשמיא הצלחנו תוך מספר ימים לקבל תאריך בבית המשפט לדיון בנושא. מדובר בנס בפני עצמו, כי בדרך כלל ממתינים לדיון כזה חודשים ארוכים.

יום הדיון הגיע. הגענו – אנחנו עם הילדה, עם הזוג" המאמץ" ועם העסקנית הרפואית שליוותה אותנו. בעודנו בבית משפט. בתיה החלה לומר לפתע שכואב לה בחזה. זה התחיל בטפטוף קטן של רטינות ותוך דקות ספורות היא החלה לזעוק מכאבים, לתפוס את בית החזה שלה, להכחיל סביב העיניים והשפתיים, ואנו נכנסו להיסטריה ולחרדת מוות. הבנו שהנורא מכל קורה, ובתיה נכנסת למצב חירום שכל כך חששנו ממנו. מובן שאנשי הביטחון של בית המשפט הזעיקו כוחות הצלה, והיא פונתה בבהילות ובהכרה מעורפלת לבית החולים.

לשמחתנו ולהפתעת כולם, כולל הצוות הרפואי, מצבה של בתיה התייצב לחלוטין כאילו כלום לא קרה. הסבירו לנו שלאור מצבה הכללי הלבבי כנראה שהתרחשה "רידמיה', שזה בעברית 'הפרעת קצב' וכעת עליהם להשגיח שמצב זה לא יחזור. הרגשנו החמצה נוראה, כי אם האירוע הלבבי היה מתרחש שעה או שעתיים מאוחר יותר, כבר היינו לאחר ההליך המשפטי והמהלך כולו היה נכנס לפעולה. בתיה היתה מוכרזת כמאומצת ונכנסת אוטומטית לביטוח הנכסף של ידידינו , וכעת גם הפסדנו את האמוץ וגם מצבה בכי רע. מאין יבוא עזרנו?

הרופאים הבהירו לנו שכל יום ויום שעובר זהו נס. העסקנים הרפואיים הפכו את העולם ממש והשיגו לנו דיון נוסף בבית המשפט למחרת היום, יום חמישי, וזה אחד הניסים הגדולים שהיו בסיפור הזה. הגענו לבית המשפט,  הילדה אתנו, לבנו חרד עד אימה, הפעם חיכינו רק שעתיים , וכשהגיע תורנו להיכנס לאולם, אני ואשתי ממלמלים כמה פרקי תהילים לאדון הכל רופא החולים שיכניס רחמים בלב השופטים, שאפילו אין לנו מושג מי הם. כאשר נכנסנו לאולם בית המשפט הבנו הכל. הבנו שהעכבה שהייתה לנו בדיון הקודם היתה לטובה. ועוד איך טובה. על כס השופט יושב לא פחות ולא יותר שופט יהודי חובש כיפה שחורה! הרגשנו אור משמים מאיר עלינו, לבנו התרחב, הרגשנו את הקב"ה אתנו, מכל השופטים האמריקנים נוצרים, שחורים והודים נפלנו בדיוק על יהודי ועוד חובש כיפה.

מובן שהוא התנהג ברשמיות מתבקשת. הרמנו ידינו בשבועה כדין החוקה האמריקנית ואז הוא החל לתחקר אותנו מדוע אנו מוסרים אותה לאימוץ. הסברנו לו שיש לנו עוד עשרה ילדים בלי עין הרע בארץ ישראל, כולם בריאים וזקוקים לנו, הילדה הזאת מאד חולה ולא יכולה להיות מנותחת בארץ אלא רק כאן בארצות הברית, ולנו אין יכולת להישאר כל כך הרבה זמן, ולכן אנו מוסרים אותה. הוא שאל שאלות את הזוג, ואחר כך שאל על הילדה והיכן העורך דין שלה. ענינו אין לנו כסף ולכן לא שכרנו עורך דין. הוא אמר כי לפי החוקה האמריקנית, חייב להיות עורך דין שמייצג את האינטרס של הילדה.

שוב נכנסנו לחרדה שהוא ידחה את הדיון עכשיו. אשתי החלה להזיל דמעות הוא התרכך ואמר שבגלל המצב הוא יבקש עורך דין מהסנגוריה הציבורית אם יהיה מישהו פנוי כעת בבניין ואם לא ימצא, הדיון יידחה, הוא הכריז על הפסקה של שעה, לאחר חצי שעה מגיע אלינו עורך דין מסורק למשעי, מאפיר בשערו, ומתחיל לשאול אותנו שאלות על המקרה, ואז הוא מברר על הילדה ושואל היכן היא. אני אומר לו שהיא אינה דוברת אנגלית אלא רק עברית. הוא עונה לנו בעברית: "גם אני דובר עברית".

אור משמים זורח עלינו. גם השופט יהודי וגם עורך הדין יהודי. העסקנית פונה אליו ואמרת: "אני רואה שאתה מבין מה אנחנו עושים כאן..." ומסתכלת בעיניו במבט של יהודי אל יהודי... הוא עונה לה: "אני מבין מצוין" ומחייך. "אני מבין טוב מה אתם רוצים"... עורך הדין החליף מספר משפטים בעברית רצוצה עם בתיה. בתיה ענתה לו על שאלותיו. מבחנתו "הוא דיבר אתה". ההפסקה הסתיימה. נכנסנו לאולם  השופט. השופט פונה לעורך הדין, מברר אתו מספר דברים ולאחר מכן שואל האם דיבר עם הילדה. "יס איי דו!" משיב העורך דין. "אני מבין שבתיה דוברה עברית, לא?" שואל השופט. "כן , גם אני". משיב העורך דין ומוסיף בעברית במבטא כבד, "בתיה, ילדה מאד חכמה".

השופט הביט בעורך הדין, בנו, בעסקנית. אני מוכן לערוב לכך שגם הוא הבין היטב מה הולך כאן, אבל אין לי שום הוכחה לכך, כי הבעת פניו היתה רשמית עד כמעט עוינת... הוא הרהר קצת ואז אמר: "בסדר, אאשר זאת, אבל זה ייקח עוד כחודש, כי הזוג המאמץ צריך ללכת לתת טביעות אצבעות וכל מיני מסמכים חשובים, אני חושב שנקבע דיון לעוד חודש", זה בדיוק מה שהיה חסר לנו...

ולפתע מבלי שהתבקש ובניגוד לכל סדר תקין קם "האב המאמץ" המיועד ואומר לשופט שהוא חושב שזה מאד מסוכן לחכות כחודש, כי הנה לפני מספר ימים היינו כאן בבית המשפט והילדה קיבלה התקף ופונתה בטיפול נמרץ לבית החולים, ומצבה מסוכן. המתנה של כחודש עלולה לסכן את חייה. "כבודו", אמר האיש בתחינה, "עוד חודש עלול להיות מאוחר מדי... בתיה צריכה להיכנס לניתוח דחוף..." כל הקלפים התגלו! אפילו השמש השחור של בית המשפט הבין שכל האימוץ הזה הוא בעבור הביטוח. השופט חושב וחושב, ואנחנו קרובים להתעלפות, ואז הוא אומר: "טוב, אני אתן הרשאה לאימוץ שיהיה בר תוקף לחודש, ועוד חודש אני קובע דיון להפוך את האימוץ לקבוע. יצאנו מהאולם והבנו איך הקב"ה גלגל הכל את ההתקף שבלעדיו לא יכולנו לקבל את האימוץ, את הדחייה שבשלה זכינו בשופט יהודי, ועוד כל מיני ניסים שהיו עמנו, שלעולם לא נדע, אבל דבר אחד בטוח אנו יודעים: יש לנו אבא בשמים שיודע טוב מכל אחד מה טוב לנו. בתיה עברה את הניתוח המורכב בסייעתא דשמיא בהצלחה, היו עוד הרבה ניסים וגילויי השגחה פרטית שראינו בכל המהלך. לאחר שלושה חודשים של שהייה בארצות הברית חזרנו לארץ עם ילדה בריאה ושלמה שהולכת כל יום לגן, ואין איש יודע כמה מלאכים מלווים אותה, ואנו יודעים את האמת, שמי שאימץ את בתיה שלנו עוד לפני שיצאה לאוויר העולם הוא לא אחר מבורא עולם.

תפילה

רבונו של עולם

חזק אותי באמונה שאתה עושה לי רק טוב. שכל מה שיש לי בחיים וכל מה שנדמה לי שחסר לי בחיים, זה הכי טוב בשבילי, אולי למישהו אחר זה הכי גרוע, אך לי זה הכי טוב.

כי מי נתן לי את מה שיש לי? ומי לא נתן לי את מה ש"חסר" לי? מי שאוהב אותי יותר מכל אחד אחר בעולם. מי שאוהב אותי אהבה אינסופית ורוצה שיהיה לי רק טוב.

אז איך אני יכול לחשוב שאם יהיה לי עוד כמה אלפים במשכורת, או עוד איזה חדר בבית, או גוף יותר בריא, אז החיים שלי יהיו מושלמים.

הרי כל מה שיש לי וכל מה שאין לי זה מדוייק לגמרי, זה מגיע מהאחד והיחיד בכל הבריאה כולה שרק עליו אפשר לאמר שאין אצלו טעויות. אז איך אני לא שמח?

רבונו של עולם, תעזור לי לשבת על כסא בחדר, להרים את הראש למעלה, אל התקרה, ולהגיד בלי סוף תודה תודה תודה, על הכאב הפתאומי הזה ברגל, ועל השמחה שפרחה לה ממני ואני לא לגמרי מבין למה, ועל העלונים שלא הגיעו וזה משבש לי את כל התוכניות, תודה תודה תודה לאבא המתוק שלי, האהוב שלי, שעושה לי רק טוב בחיים.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי