עיונים לשוניים - פרשת שופטים: "כי האדם עץ השדה" - דו משמעות
נכתב על ידי איתיאל, 4/9/2019
דו משמעות היא תופעה של משפט שיתכנו בו שתי הבנות שונות.
ניתן להבחין בין דו-משמעות מילונית, לבין דו-משמעות תחבירית.
בדו-משמעות מילונית ישנה מילה שלה שני פירושים שונים.
לדוגמה: הם שוחחו על גג הבית.
המילה "על" יכולה להתפרש כתיאור מקום או כתיאור נושא.
במקרה כזה ניתן להשתמש במילים נרדפות חד-משמעיות שיפתרו את הבלבול, כגון:
* הם התווכחו על גבי גג הבית.
* הם התווכחו אודות גג הבית.
בדו-משמעות תחבירית המילים ברורות, הבעיה היא ההקשר התחבירי. על מי מדובר? למי / מה מיוחסת הפעולה? מי הנושא ומה הנשוא וכדומה.
במקרים כאלה יוכלו לעזור: הוספת מילות קישור או שינוי סדר המילים במשפט.
בפרשתינו אנו מוצאים דוגמה יפה לדו משמעות תחבירית:
"כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור".
מדובר במשפט שמני, שמקשה על הניתוח התחבירי שלו. לפי ההקשר בפסוקים הנושא הוא העץ, ואילו "האדם" הוא הנשוא.
רש"י מבאר את המשפט כתמיהה – "וכי העץ הוא אדם שראוי להכניסו למצור?!".
האדם – נשוא, עץ השדה – נושא (+לוואי).
ראב"ע מבאר שיש כאן השמטת מילה, וכאילו כתוב: כי (חיי) האדם עץ השדה.
(חיי) האדם – נושא (+לוואי), עץ השדה – נשוא (+לוואי).
הגמרא (תענית ז.) דורשת את הפסוק על תלמיד חכם. אם הוא הגון ודומה בכך לכעץ מאכל שנותן פירות - ממנו תאכל = למוד הימנו תורה. ואם אינו הגון - הוא כאילן סרק, ואז: אותו תשחית וכרת, כלומר: סור מעליו.
כך גם נהגו דרשנים רבים לפרש. בדומה לכך נתן זך משתמש בקריאה הזו, בשירו (ראה מצורף בסוף), האדם דומה לעץ השדה. (תשומת לב לכך שנתן זך משתמש בדימוי לשני הצדדים – האדם הינו כמו עץ, העץ הוא כמו האדם).
האדם – נושא, עץ השדה – נשוא (+לוואי).
מבחינה רעיונית:
על פי הקריאות השונות של הפסוק נמצא ביאורים שונים לטעם המצווה:
רש"י: כבוד לטבע. העץ אינו שייך למלחמות בני האדם ואין לערב אותו בהם.
חז"ל והדרשנים: האדם דומה לעץ, ומכאן משמעות נוספת הן לאדם והן לעץ. מסיבה זו גם אין לכרות את העץ הדומה לאדם.
ראב"ע: יחס של כבוד לדבר הנותן חיים לעולם (סיבה זו משמעותית גם לכך שלמעשה ההלכה אינה מבדילה בין שעת מלחמה לשעת שלום, בין עץ של אויב לעץ פרטי, בכל אופן אין לכרות עץ מאכל).
רמב"ן: ביטחון במלחמה. אויב שאינו בטוח בניצחונו מנסה כל דרך להחליש את הנצורים, כולל החרבת העיר. עם ישראל בטוחים בכוחם שיביא לכניעת העיר, ולכן אינם הורסים את העיר. הביטחון בכך מתבטא במעשה שלא משחיתים את העצים שנוכל להינות מהם אחר כך.
הערה: כאשר בין שני חלקי המשפט השמני יש שונות במין או בכמות, אוגד יעזור לפתור את אי-הבהירות, כיוון שהאוגד תמיד תואם לנושא. לדוגמה: ביתי הוא מצודתי (הנושא בזכר = בית). ביתי היא מצודתי (הנושא בנקבה – מצודה).
במקרה שלפנינו גם אוגד לא יועיל, מכיוון שיש זהות במין ובמספר בין האדם לעץ השדה.
הוספה:
ישנו פירוש נוסף בפסוק, של דעת זקנים ושל הרשב"ם, המבאר כי המילה "כי" מתפרשת כאן לא כמילת סיבה, אלא כמילת ניגוד (אלא).
הם מסבירים שהתורה אוסרת לכרות עץ מאכל, אלא אם הוא עץ העלול לסייע לאנשי האויב לפגוע בצרים. כלומר: כאשר העץ מסייע לאדם הבא מפניך במצור.
אני לא יודע איך בדיוק להכניס את הפירוש הזה בפסוק (נראה שחסרות כאן כמה מילות קישור). אם מישהו יכול להראות איך פירושם "מתלבש" תחבירית בפסוק - אשמח שישתף.
שירו של נתן זך:
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ
כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדָּע
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה
כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׂרָף בָּאֵשׁ
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָעֵץ הוּא צָמֵא לְמַיִם
כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׁאָר צָמֵא
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה
אָהַבְתִּי וְגַם שָׂנֵאתִי
טָעַמְתִּי מִזֶּה וּמִזֶּה
קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר
וּמַר לִי מַר לִי בַּפֶּה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
