'(נחמיה ט, ד) "ויצעקו אל ה' אלקים בקול גדול" מאי אמור? אמר רב ואיתימא ר' יוחנן: בייא בייא, היינו האי דאחרביה למקדשא, וקליה להיכליה, וקטלינהו לכולהו צדיקי, ואגלינהו לישראל מארעהון, ועדיין מרקד בינן. כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא, לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן! נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה אמת. אמר רב חנינא: שמע מינה חותמו של הקב"ה אמת. אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא ליל, ואתא מסרוהו ניהליהו. נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים. אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודת כוכבים, שנאמר (זכריה ה, ח) "ויאמר זאת הרשעה". בהדי דתפסוה ליה אשתמיט ביניתא ממזייא, ורמא קלא ואזל קליה ארבע מאה פרסי ...  אמרו: הואיל ועת רצון הוא, נבעי רחמי איצרא דעבירה. בעו רחמי ואמסר בידייהו. אמר להו: חזו דאי קטליתו ליה לההוא, כליא עלמא. חבשוהו תלתא יומי, ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח. אמרי: היכי נעביד? נקטליה – כליא עלמא. ניבעי רחמי אפלגא – פלגא ברקיעא לא יהבי. כחלינהו לעיניה ושבקוהו, ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה' (יומא סט,ב). 'בייא בייא – לשון זעקה וקובלנא: האי דאחרביה לבית המקדש – מבקשין רחמים שימסר בידם יצר הרע של עבודת כוכבים: לקבולי אגרא – שנכוף אותו ונקבל שכר: פיתקא – כתב: אמת – כלומר מסכים אני עמכם: אמר להו נביא – זכריה בן עדו: ביניתא – שיער: … כליא עלמא – יכלה העולם שלא תהא פריה ורביה: ביעתא בת יומא – ביצה הנולדה בו ביום לפי שפסק החימום מן המעים ואפילו אותן שעיברה התרנגולת כבר אינן מתבשלין במעיה: לפלגא – שיהא שולט באדם ליזקק לאשתו ולא לאחרת: כחלינהו – סימו את עיניו ע"י כחול' (רש"י). בתחילת בית שני התפללו לה' שיעזור להם לבטל את יצר הע"ז, וניתן להם. ואז רצו לעשות כך גם ליצר העריות וראו שזה לא אפשרי – כיון שיחריב את העולם. בפשטות ראו את שני אלו כחטאים המצויים ביותר בזמנם. אולם אולי אפשר שכיון שמדובר בזמן תחילת בית שני, הם רצו להבטיח שלא יחרב שוב, והרי בית ראשון נחרב על שלושת העברות החמורות ('מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז, וגלוי עריות ושפיכות דמים' וכו'. יומא ט,ב), ולכן רצו למנוע מאותם חטאים להחריב שוב, לכן מדגישים שהוא החריב את המקדש וגרם להרג וגלות. ומה שהחלו בע"ז זה משום שהוא הכי קשה, כמו שאמר בחלום מנשה המלך לרב אשי: 'אי הות התם, הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי' (סנהדרין קב,ב). לכן בשל שהוא היה כ"ך קשה אז החלו בו. או שחששו מההשלכות של ביטול יצר העריות – כמו שבאמת הוכח אח"כ, ולכן החלו ביצר הע"ז. ומה שלא ניסו לבטל את היצר של שפיכות דמים, נראה שזה משום שאין יצר לרצוח, אלא זה מגיע מחוסר בערכו של האחר, ולכן לא שייך בו ביטול יצר הרע. ונראה יותר מזה, שיצר הקשור בהרג מקורו ביצר הרע שבין אדם לחברו, והוא קשור ביצר העריות, שהוא יצר שקשור בין בני אדם (להבדיל מיצר ע"ז, שזה בין אדם למקום) וקשור באי שליטה על הרצונות (שלכן הולך לעריות, וכן פוגע באחר אף עד רציחתו בשביל רצונו לכבוד וכדו'). אולי אפשר שרצו שבזמנם תהיה הגאולה, ולכן רצו לבטל את שני היצרים האלו, שמובא בפס': “וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלקיכם" (במדבר טו,לט-מ). ודרשו חז"ל: '"ולא תתורו אחרי לבבכם" זו מינות... "ואחרי עיניכם" זו זנות... "אשר אתם זונים אחריהם" זו עבודת כוכבים' וכו' (ספרי). כך שמופיעים כאן זנות וע"ז (ומינות שזה כפירה בה', שזה מעין ע"ז), ובפס' מובא לפני ואחרי עניין שמירת המצוות. לכן נראה ששמירת כל המצוות קשורה בשמירה מע"ז ועריות. וכן מובא שאמר רב חסדא שאילו היה מתחתן בגיל 14 היה יכול להתגרות בשטן ולומר לו: 'גירא בעיניך' (קידושין ל,א). נראה שלכן רצו לבטל את שני היצרים האלו, כדי שהעולם כולו יהיה מתוקן, וכך הבית השני יחשב לבית שלעתיד לבא (ראה ב'מועדי ישראל' – 'צום תשעה באב בימי בית שני', למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שבוני בית שני התלבטו האם זהו הבית שלעתיד או שלא). וניתן להם לבטל את יצר הע"ז, אולם יצר העריות לא, כיון שהעולם עדיין לא הגיע לתיקונו השלם, שעדיין יש מה לתקן, ולכן העולם לא ראוי שיבטלו ממנו את יצר העריות כיון שלא הגיע עדיין לתיקונו. נראה שלכן מודגש שלא מצאו בכל א"י ביצה, שנאמר א"י כרמז שרצו שתהיה הגאולה השלמה (שגאולה קשורה לארץ, וכן שלא יהיה חורבן שאיתו באה גלות מהארץ) [גם ביצר הע"ז נאמר שצעק ארבע מאות פרסה שזהו מידת א"י (רש"י, במדבר יג,כה), כרמז לא"י]. וחבשו את היצר שלושה ימים, כרמז לשלושת ימי ההגבלה בהר סיני, שאז היה צריך להיות תיקון העולם כולו (אלא שחטאו בעגל), שכך רצו שיתוקן אז. ולא נולד אפרוח אע”פ שהיה צריך להיות כך, ותרנגול ואדם נקראים 'גבר' (יומא כ,ב), כך שכעין רומז שלא היה בא אדם לעולם, והרי: 'וא"ר יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, שנאמר (ישעיהו נז, טז) "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי"' (ע"ז ה,א). כך שכעין רומז שבזמנם לא יכול לבא התיקון השלם כעין שהיה במתן תורה (שבהמשך ממתן תורה היו ממשיכים ליוולד [ע”ז שם]), שזמנו של המשיח (בן דוד) עדיין לא הגיע (כך שצריך עדיין ליוולד). ולכן במעשה זה הם יביאו כיליון לעולם (כמו שאמר להם זכריה שבמעשיהם 'כליא עלמא'), כיון שיצא סתירה בין המציאות הממשית – שהעולם עדיין רחוק מתיקון, ובין המציאות שהם יוצרים שכאילו הכל מתוקן. נראה שלכן לא ביטלו את כח יצר העריות, ובהמשך זה התחזק עד שנעשה לפגם גדול בין אדם לחברו, שבגללו נחרב הבית השני, 'שהיתה בו שנאת חנם' (יומא ט,ב) [שכמו שאמרנו שזה קשור קצת ליצר העריות, שהוא ביחס שבין אדם לחברו].