בס''ד                             פנחס: האם צריך לברך ברכת המזון על קוגל

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, שאין לעשות מלאכה ביום הראשון של החודש השביעי (חודש תשרי). הגמרא במסכת ראש השנה (כט ע''ב) לומדת מלשון הפסוק, שרק מלאכה אסורה, אבל תקיעה בשופר ורדיית הפת מהתנור שאינם מלאכה ממש - מותרות (אם כי לדעת הרשב''א והתוספות אסורות מדרבנן).

בעקבות העיסוק ברדיית הפת ובדיני פת, נעסוק השבוע בשתי שאלות הקשורות לפת: א. האם צריך להפריש חלה מאטריות או מסופגנייה. ב. האם צריך לברך על אכילת קוגל המוציא לחם מן הארץ וברכת המזון. כפי שנראה, ייסוד הספק של השאלה השניה תלוי בכך שבהתחלה מבשלים את האטריות במים כדי לבשלן, אך לאחר מכן אופים אותם בתנור.

הפרשת חלה

איזו עיסה חייבת בחלה? בפרשת שלח (טו, יט) כותבת התורה, שכאשר אוכלים 'מלחם הארץ' יש חובה להפריש חלה, וכן פסק השולחן ערוך (יו''ד שכה, א) בעקבות הרמב''ם, שעיסת אורז פטורה מהפרשת חלה, מכיוון שרק חמשת מיני דגן נחשבים לחם.

אמנם, לא כל עיסה שנעשתה מחמשת דיני דגן חייבת בהפרשת חלה, וגם לכלל זה יש מספר מקרים דחריגים. המשנה במסכת חלה (א, ד) מבארת, שכאשר עשו את העיסה באופן מיוחד, למשל טיגנו אותה בדבש ('דובשנין') או שעשו אותה דלילה כמו ספוג ('סופגנין') - אין להפריש ממנה חלה, מכיוון שגם היא אינה נחשבת לחם.

עיסה נוספת שפטורה מחלה שלא מובאת במשנה, מובאת בגמרא בפסחים (לז, א) בשם רבי יהושע בן לוי. רבי יהושע בן לוי כותב, שעיסת המסרת (כלומר עיסה שבושלה במים רותחים או בשמן) - פטורה מחלה. בטעם הדבר נימק, שבדרך כלל לחם אופים בתנור, ולכן עיסה שבושלה במים או בשמן אינה נחשבת לחם ופטורה מחלה.

מחלוקת הראשונים

אם כן כפי שכותבת הגמרא, עיסה שבושלה במים או בשמן פטורה מחלה, נחלקו הראשונים על איזה סוג עיסה דיברה הגמרא:

א. רבינו תם (רא''ש שם ב, טז) סובר, שהגמרא הפוטרת מחלה עיסה שטוגנה במים או בשמן עוסקת בעיסה רכה (כמו של בלינצ'ס), אבל עיסה עבה כמו של סופגניות ופסטה - חייבת בכל עניין. בטעם הדבר נימק רבינו יונה, שבהפרשת חלה מתחייבים בשעת גלגול הבצק, כך שאין זה משנה שאת העיסה העבה בישלו לבסוף, בחלה היא מתחייבת כבר בשעת הלישה.

ראייה לדבריו הביא רבינו תם מהמשנה במסכת חלה (א, ה) הכותבת, שעיסה נפטרת מהפרשת חלה רק כאשר 'תחילתה סופגנין וסופה סופגנין', כלומר, שבמשך כל תהליך האפייה אינה נחשבת לחם, אבל אם יש שלב בו העיסה נחשבת לחם, וכמו במקרה של עיסה עבה בשעת הלישה היא חייבת בחלה. כדבריו פסקו גם הסמ''ג והסמ''ק (בית יוסף שכט), ובלשון המרדכי (רמז תקצב):

''פירש רבינו ורבינו אליעזר ממיץ דמיירי (= שמדובר) בתחלתו סופגנין, אבל תחלתו עיסה אפילו לא אפייה בתנור הוי לחם דתנן במסכת חלה (א, ה) וכולן שתחילתו עיסה וסופו סופגנין תחלתו סופגנין וסופו עיסה חייב בחלה, ואותה עיסה שלשין לקרעפלי"ך ולפשט"ד ורמזל"ש היינו תחילתו עיסה וסופו סופגנין וחייבים בחלה.''

ב. רבי שמשון משאנץ (חלה שם) חלק על רבינו תם וכתב, שהגמרא בפסחים הפוטרת מהפרשת חלה עיסה שטוגנה בשמן או בושלה במים, עוסקת גם בעיסה עבה. ראייה לדבריו הביא מדברי הגמרא במסכת ברכות (לז ע''ב) הפוסקת, שעיסה המיועדת לבישול בשמש (כותח) פטורה מחלה. מוכח שלמרות שהעיסה עבה, אם לא מבשלים אותה בתנור הרי שהיא פטורה מחלה.

כיצד התמודד עם ראיית רבינו תם מהמשנה, שרק עיסה שעשויה כסופגנין מתחילה ועד סוף פטורה מחלה, אבל עיסה שתחילתה עבה חייבת? הוא וראשונים נוספים תירצו, שהמשנה עוסקת רק במקרה בו בשעת הלישה יועדה העיסה לאפיה בתנור (ללחם), ולאחר מכן החליטו לשנות את יעודה ולבשלה במים או בשמן (לסופגניה). אבל עיסה שמלכתחילה יועדה לבישול וטיגון - פטורה.

להלכה

א. להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד שכט, ג) כדעת הר''ש משאנץ, שסופגנייה ופסטה פטורים מחלה, מכיוון שגם הרמב''ם (ביכורים ו, יב) והרא''ש (שם) צעדו בשיטתו. ב. הש''ך (שם, ד) חלק על דבריו וכתב, שמכיוון והרבה פוסקים סוברים שיש להפריש חלה גם מסופגניה וכשיטת רבינו תם, יש להחמיר ולהפריש חלה ללא ברכה, וכך נוהגים למעשה, ובלשונו של הילקוט יוסף (שכט, ב):

''אין חיוב להפריש חלה אלא מעיסה העומדת לאפייה, אבל עיסה שבלילתה עבה, אך מיועדת לטיגון בשמן, כסופגניות וכדומה, או מיועדת לבישול במים, כמו אטריות, מעיקר הדין פטורה מהפרשת חלה. אולם יש אומרים, שמאחר ועיסה זו בלילתה עבה, הרי היא חייבת בהפרשת חלה, ועל כן יש להחמיר ולהפריש חלה מעיסה זו בלא ברכה.''

אפשרות נוספת לצאת ידי חובת כל הדעות, מופיעה במהר''ם (מובא ברא''ש, ומקור הדברים בירושלמי). המהר''ם הורה לבני ביתו, שאם הם מטגנים עיסה במים או בשמן, יקחו חלק קטן מהעיסה שיועדה לבישול ויאפו אותה בתנור, במקרה כזה כל העיסה מתחייבת בהפרשת חלה מגזירת חכמים. הם חששו שמא יימלך האופה ויאפה את כל העיסה, לכן תקנו להפריש חלה מכל העיסה בברכה[1].

הפרשת חלה מקוגל

לפי מה שראינו עד כה, יש לדון בשאלה האם צריך להפריש חלה מקוגל העשוי מאטריות. כאשר עוד לפני הבישול לקחו חלק מהעיסה וייעדו אותה להיות קוגל, כפי שראינו במהר''ם אין מחלוקת שיש להפריש חלה בברכה, שהרי חלק מהעיסה מיועדת לאפייה בתנור. ייסוד הספק מתעורר כאשר קונים אטריות מהחנות שלא יועדו לאפייה, ומהם אופים את הקוגל:

מצד אחד, עוד לפני שבישלו את האטריות הפרישו מהן חלה ללא ברכה, וכפי שראינו לעיל בדברי הש''ך והילקוט יוסף (שיש לחשוש לדעת רבינו תם הפוסק, שיש להפריש חלה מעיסה עבה שבושלה במים או שמן), כך שיש מקום לומר שגם לאחר האפייה אין צורך להפריש חלה למרות שהעיסה נאפתה בתנור, כי יצאו ידי חובה בהפרשה שנעשתה עוד לפני האפייה, ואכן כך פסק המנחת יצחק (ח, קח):

''אולי יש לומר בטעם הדבר, דהרי בבלילתה עבה דעת רבינו תם דאפילו גלגלה על דעת לבשלה חייבת בחלה, ובזה יש לומר דאף לר"ש ושאר הפוסקים מודו דהיכא דלא נתקיימה מחשבתו ואפו אותה, חל החיוב למפרע משעת הגלגול, ויצא ידי חובה בחלה שלקחו אז.''

מצד שני טען הרב אלישיב (ג, ל), הרי השולחן ערוך פסק להלכה כדעת הר''ש משאנץ שאין להפריש חלה מעיסה שבושלה במים (האטריות שמהן מכינים את הקוגל), וגם הש''ך הסובר שיש להפריש נקט כך מספק, כדי לחשוש לרבינו תם, ולא מעיקר הדין. בעקבות כך נקט להלכה, שלאחר שאפו את אותן האטריות והן התחייבו בחלה לכל השיטות ומעיקר הדין - יש להפריש שוב.

ברכה על אכילת קוגל

אם כן יוצא שנחלקו האחרונים בשאלה, האם יוצאים יש להפריש חלה מקוגל, או שיוצאים ידי חובה בהפרשה שהפרישו מהאטריות. שאלה נוספת שדנו בה הפוסקים היא, האם אדם שאוכל קוגל צריך לברך עליו המוציא. כדי לענות על שאלה זו, יש לפתוח במחלוקת שראינו בעבר (בהעלותך שנה א') בהרחבה - דינה של פת הבאה בכיסנין.

דנו הפוסקים בשאלה, מדוע כאשר אוכלים לחם מברכים המוציא, אך כאשר אוכלים ביסקוויט, קרואסון וכדומה מברכים מזונות, הרי שניהם עשויים מקמח ומים. למסקנה בעקבות הגמרא בברכות (מב ע''א) נתנו הפוסקים שלושה מקרים בהם מברכים מזונות: א. כאשר רוב העיסה מתבלינים וטעמם מורגש (כמו עוגה). ב. היא עשויה כעין כיס (כמו בורקס). ג. היא עשויה כקרקר.

אמנם, כפי שממשיכה הגמרא וכותבת, למרות שעל אותם המאכלים מברכים מזונות ולא המוציא, אם אדם יאכל מהם שיעור קביעת סעודה - עליו לברך ברכת המזון, ואף יש ליטול ידיים לפני אכילתן[2]. לעומת זאת, גם אם אדם יקבע סעודה על פסטה, הוא לא יתחייב בברכת המזון, מכיוון שהפסטה טוגנה במים או בשמן, וכפי שראינו במקרים אלו העיסה כלל לא נחשבת לחם.

מה דינו של הקוגל? גם כאן יש שני צדדים: מצד אחד, במקור מדובר באטריות שבושלו במים, כך שבפשטות גם אם יאכלו מהן הרבה לא יצטרכו לברך ברכת המזון. מצד שני, ייתכן שבעקבות כך שלבסוף אפו את הקוגל, הוא כבר לא נחשב דבר שטוגן במים, ואם אדם יאכל קוגל בשיעור קביעת סעודה עליו לברך ברכת המזון (וליטול ידיים ולברך המוציא אם ידע שיאכל שיעור כזה):

מחלוקת האחרונים

א. דעה ראשונה, מובאת בשם הרב אלישיב (קובץ תשובות ג, ל). הגמרא במסכת שבת (קנה) פוסקת, שאין בישול אחרי בישול. דהיינו אם אדם בישל למשל שניצל לפני שבת, מותר לו להניח אותו בשבת על הפלטה (בתנאי שיש את כל תנאי ההחזרה). מרק לעומת זאת, מכיוון שהוא נוזלי, אם הוא התקרר, אסור להניח אותו על הפלטה בשבת (למעט חלק מהתימנים).

נחלקו הפוסקים, האם כמו שמותר לבשל מאכל שבושל, כך מותר לאפות או לקלות מאכל שבושל (וכן להפך). דעת היראים (רעד), וכך פסקו להלכה הרמ''א (שיח, ה) והבן איש חי (בא) שיש בכך איסור, ויש בישול אחרי אפייה (לכן אסור לערות מים חמים על קפה שחור, כי למרות שנקלה בעבר כעת מבשלים אותו), ואילו לדעת הרב עובדיה (יחוה דעת ב, מד) בעקבות פרשנות בשולחן ערוך מותר, ובלשונו:

''רבינו הרמ"א בהגה כתב להחמיר כדעת היראים שיש בישול אחר אפיה וצליה, ולפי זה אין להתיר כלל עירוי מים רותחים מכלי ראשון על הקפה בשבת, אלא יש לערות הרותחים לתוך כוס, וממנה יערה לכוס הקפה, אבל לנו בני עדות המזרח יש להורות להקל כדעת מרן שקבלנו הוראותיו.''

טוען הרב אלישיב (ולשיטתו לעיל), הוא הדין בנידון דידן. למרות שהאטריות שבקוגל בושלו בעבר, מכיוון שהמאכל נאפה אחר כך ויש בכך משמעות כפי שנפסק בהלכות שבת, אז כאשר אפו את האטריות והפכו אותן לקוגל הן נחשבות עכשיו כמו מאכל שנאפה, ולכן מי שיאכל מהן שיעור של קביעת סעודה, יתחייב בברכת המזון (וכדבריו משמע בסמ''ג: ''שהבישול שאחר כן מבטל האפייה'').

ב. דעה חולקת, מופיעה בשמירת שבת כהלכתה בשם הגרש''ז אויערבך (חלק ג' עמ' עג). הוא סבר, שמכיוון שבישלו את האטריות פעם אחת, נקבע שמן כמבושלים, וגם אם יאפו אותן אחר כך מעמדן לא ישתנה וכך פסק גם הרב בן ציון אבא שאול (ב, יב) שכתב: ''למרות שהאטריות נאפו לאחר הבישול, אינו מברך עליהן המוציא וברכת המזון, אף כשאוכל מהן שיעור קביעות סעודה''.

את ראיית הרב אלישיב מהלכות שבת ניתן לדחות בכך שנפרש, שהסיבה שחייבים בשבת על אפייה אחרי בישול היא שבישול של מאכל קלוי מוסיף טעם במאכל המבושל (סברת האשל אברהם שיח, יז). האיסור להוסיף טעם אמנם מהווה איסור בשבת, אבל לא מפקיע את המאכל משמו כמבושל, ולכן גם אם אדם יאכל כמות גדולה של קוגל עדיין הוא יהיה פטור מברכת המזון.

ג. דעה ממוצעת מופיעה בדבריו של הרב אליהו (מאמר מרדכי ב, טו). הוא כתב, שמכיוון ויש ספק מה דינו של קוגל  ויש מקום לומר שברכתו המוציא, אין לאכול ממנו יותר משיעור קביעת סעודה (שיעור ג' ביצים לשיטתו). אמנם, אם בכל זאת מישהו אכל יותר משיעור קביעת סעודה, עליו לברך ברכת על המחיה ולא ברכת המזון, מכיוון שספק ברכות להקל:

''ולכן דרכי לומר, שמי שאוכל קוגל בקידוש בבית הכנסת לאחר התפילה בשיעור קביעת סעודה, נוהג שלא כהלכה.שהרי הקוגל משביעו ולא יאכל את הפת בבית לתאבון כמצות עונג שבת, וכן הוא מכניס עצמו לספק גדול אם יברך ברכת המזון, לכן אין לאכול קוגל מעל 170 גרם  בשבת לפני הסעודה.''

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...