השבת אבידה לגוי
פתח את השולחן וראה מול עיניו...
סיפור זה אירע בעיירת ניו הייבן, שבארה"ב. הרב נח מורוף
ואשתו החליטו לרהט את חדר הלימוד של הרב. לצורך כך הם החליטו לרכוש שולחן לימוד
באתר מכירות של יד שנייה. לאחר חיפוש קצר מצאו את מבוקשם. שולחן כתיבה בעל מגירות
מובנות.
כשהביאו את השולחן לביתם, גילו לצערם שהשולחן אינו נכנס דרך
המשקוף לתוך פתח החדר. השניים עמדו בפתח החדר אובדי עצות. השולחן, שעלה קצת פחות
ממאתיים דולר, לא שווה אפילו דולר אחד אם לא ייכנס לתוך החדר! השולחן היה רחב בכסנטימטר מפתח החדר. לאחר מחשבות והתייעצויות החליטו לפרק את השולחן
ולהרכיבו מחדש בתוך החדר.
מייד ניגש הרב נח לפעולה בעזרתה של אשתו. השניים החלו
במלאכת הפירוק, אך כאשר הוריד הרב את מגירות השולחן קרא לאשתו: "בואי תראי,
יש כאן שטר של 100 דולר!". הרב ניגש להוציא את השקית עם השטר אך לא עלה בידו.
שניהם ראו את השטר המצבץ, אך נראה כי הוא תקוע. הרב המשיך בפירוק השולחן כשלפתע
נשמעה חבטה על הרצפה. על הרצפה נחתה שקית קניות גדולה ובתוכה שטרות של 100 דולר.
השניים לקחו את השקית והחלו לספור את השטרות. לאחר כדקה של ספירה, ועוד דקה של
ספירה חוזרת, הבינו השניים שהם מחזיקים אוצר של ממש- 98 שטרות של 100 דולר שזה לא
פחות ולא יותר מאשר 98 אלף דולר!!!
השניים הביטו זה בזה ובלי אומר ידעו מה עליהם לעשות. לאחר
חיפוש מעמיק ולא פשוט הרימו צלצול לאשה שממנה הגיע השולחן. האשה שמעבר לקו, לא
ידעה את נפשה מרוב התרגשות. כבר כמה חודשים שהיא מחפשת את הכסף ולא זוכרת היכן שמה אותו... סכום זה היה
ירושה שקיבלה ממשפחתה תקופה קצרה קודם לכן.
כמובן, שהאשה לא ידעה כיצד להודות לזוג שהשיב לה באחת את
98,000 הדולרים האבודים שלה.
האם נהגו הרב נח ואשתו כהוגן כאשר השיבו את האבידה לבעליה? הרי לכאורה אין להשיב אבידה
לגוי? (ראה שולחן ערוך רסו,א)
תשובת הגאון הרב חיים
קנייבסקי שליט"א:
בירושלמי (בבא מציעא ח.) מובא מעשה על רבי שמעון בן שטח שתלמידיו
קנו לו חמור מישמעאלי אחד. לאחר שקנו את החמור, מצאו תלמידיו אבן אחת טובה תלויה
לו בצווארו. אמרו לו רבי: 'ברכת ה' היא תעשיר'. ה' זיכה אותך באבן יקרה שתתעשר
ממנה. אמר להם ר"ש בן שטח: חמור לקחתי אבן טובה לא לקחתי. הלך והחזירה לאותו
ישמעאלי, וקרא עליו אותו ישמעאל: ברוך ה' אלוהי שמעון בן שטח.
ועוד מסופר שם על
חכם אחד, ורבי שמואל בר סוסרטיי שמו, שעלה לרומי. ובאותו זמן אבדה המלכה אחד
מתכשיטיה היקרים. הוציאה המלכה כרוז במדינה: "כל מי שימצא האבידה ויחזירה תוך
שלשים יום יקבל סכום כסף מן המלכה, ואם יחזירנו אחר שלשים יום יתיזו ראשו". מצא
רבי שמואל את התכשיט. המתין ולא החזיר לה את התכשיט אלא לאחר שלשים יום. אמרה לו
המלכה: האם לא היית במדינה ולא שמעת את הכרוז שהכרזתי שכל מי שיחזיר האבידה אחר
שלושים יום יתחייב ראשו למלכה? אמר לה: "הייתי במדינה ושמעתי את הכרוז".
אמרה לו: : ולמה לא החזרת לי את התכשיט תוך שלשים יום?" אמר לה: "כדי
שלא תאמרו שבגלל פחד הכרוז החזרתי את האבידה, אלא מפני שכך צונו הקב"ה".
שמעה המלכה והשתוממה לדבריו, ואמרה: "ברוך אלוהי ישראל" (וכמובן אל הרגה
אותו)
מכאן רואים שזה
מצוה להחזיר אבידה לגוי במקום שיש קידוש ה'. והוא גם לא יפסיד את הכסף אלא יקבל
בשביל כך כפליים.
לסיכום: מצוה עשה ויקבל כפליים מה'.
(הערת דניאל
קירש- בפתחי חושן הלכות אבידה העיר שאולי לדעת השולחן ערוך אין בעיה להשיב אבידה לגוי
שאינו עובד עבודה זרה, אף אם אין בהשבה קידוש ה')
(ע"פ הספר
'כל משאלותיך' פרשת משפטים)
