עיונים לשוניים - פרשת פינחס: "את הכבש אחד"
נכתב על ידי איתיאל, 18/7/2019
"את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".
למרות שיש ללשון כללי דקדוק, היא לא מתמטיקה. יש יוצאי דופן, והרבה. לא תמיד יודעים להסביר אותם, אלא הם קשורים לרבדים נוספים העוברים בשפה.
בתורה, לרוב חכמי הדקדוק ידעו להסביר ביטויים חריגים, אך יש מקומות שגם הם מרימים ידיים ומשאירים לחכמי הדרש והסוד לפרש.
כך הביטוי אצלנו "הכבש אחד", התמוה. לפי הכללים, שם העצם ותוארו צריכים לתאום במין (זכר או נקבה), במספר (יחיד או רבים) וביידוע (ה' הידיעה). לכן היה צריך לכאורה להיות "את הכבש האחד" (כפי שמופיע בפרשה המקבילה בספר שמות כ"ט, ל"ט, וכן בהמשך "הכבש השני"). הראב"ע מעיר על התופעה, אך אינו מביא הסבר.
קושי נוסף: היינו מצפים ל"את הכבש הראשון" (מספר סודר ולא מספר מונה), הראוי להקדים את "השני" (ולא "השניים").
יש להעיר שמצאנו מעין זה גם בבריאת העולם, בו כל הימים נקראו במספר סודר (יום שני, יום שלישי ועד יום השישי ויום השביעי), מלבד היום הראשון שנקרא "יום אחד". חז"ל ביארו שהיום הראשון לא נקרא על שם סדרו, אלא כונה "אחד" לציין שביום זה היה הקב"ה עדיין יחיד בעולמו, לפני בריאת כל בריאה, ואפילו המלאכים עוד לא נבראו (רש"י שם. ועיין גם רמב"ן המבאר ש"ראשון" שייך כאשר שניים או יותר עומדים יחד. אבל כאן עוד לא היה בעולם היום השני, לכן נקרא רק "אחד").
בהקשר זה מסופר על תושב בני ברק שבהתרגשותו לקראת המצווה, אמר בדרך לתפילת ערבית של מוצאי יום טוב של פסח "היום הוא הראשון לעומר!", ואח"כ הסתפק אם הוא יכול עוד לברך על הספירה, או שבאמירתו כבר יצא ידי חובה. הלכו ושאלו את ה"חזון איש" שהכריע שעליו לספור בברכה, כבר שספירת העומר היא של מספר מונה (אחד, שניים וכו') ולא של מספר סודר (ראשון, שני).
הגמרא (מגילה כח) מספרת שכשהיה רבי עקיבא עדיין תלמיד לא מוכר, בא לשאול את רבי נחוניא הגדול "בזכות מה הארכת ימים". משמשיו מחו בו על השאלה, שהשתמעה כאילו הוא חושב שכבר היה הרב צריך למות, ובאו להכותו. ברח רבי עקיבא וטיפס בראש דקל גבוה, ומשם שאל בקול על הפסוק שלנו "אם נאמר כבש, למה נאמר אחד?". כששמע זאת הרב הבין שלפניו תלמיד חכם, וציווה על עבדיו לחדול.
שאלת רבי עקיבא מתפרשת, שוודאי לא בא הכתוב לומר שמדובר על הכבש הראשון (מספר סודר), אלא לומר שהכבש יחיד (מספר מונה). ואם כן תמוה, שהרי המילה "כבש" בפני עצמה מורה על יחיד.
על כך ענה רבי נחוניא, שהפסוק בא ללמד - "אחד - מיוחד שבעדרו". כלומר: הכבש יהיה יחיד במינו, המשובח ביותר מבין הכבשים העומדים להקרבה.
מסבירים המפרשים שרבי עקיבא הצטער על ארבעים שנותיו הראשונות שהלכו לבטלה כעם הארץ, רועה צאן, לכן שאל את רבי נחוניא שהאריך ימים. שאלתו, מתחום הצאן, מרמזת למקום בנפש ממנה נובעת שאלתו.
תשובתו של רבי נחוניא היא שאריכות ימים אינה רק גיל מבוגר, אלא ניצול מרבי של אותו היום.
בסופו של דבר יקח הכהן במהלך השבוע את כל הכבשים שבעדר, אך הוא מתמקד במשובח ביותר שיש כעת - כך האדם יתמקד ביום הזה ויעשה אותו "אחד" - יחיד ומיוחד, וזו אריכות ימים אמתית.
ומעניין שרבי עקיבא אכן האריך ימים ושנים (חי עד גיל מאה ועשרים), ונפטר כשהמילה "אחד" על שפתיו.
הסבר נוסף למילה "אחד" כתב רבינו בחיי, לפיו המילה רומזת לכך ששלושה-עשר כהנים מתעסקים בהקרבת התמיד (עיין יומא ב', ג'), כגימטריית המילה "אחד".
לעילוי נשמת חכם שמעון בן אליהו זצ"ל.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
