לקט מ"תורה ככתבה" לאי"ם – פרשת שלח

במדבר יג, כב: ויעלו בנגב ויבוא עד חברון: ש: מדוע דווקא 'ויבוא' ולא 'ויבואו'? ת: משימת המרגלים הייתה: עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר, וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ (פסוקים י"ז-י"ח). המקום הטוב בהר לראות ממנו את כל הארץ הוא בהר בעל חצור, ההר הגבוה ביותר במרכז הארץ. ראש החבורה (כנראה נשיא שבט ראובן הבכור) החליט שהדרך הקצרה לשם כאשר עולים מהנגב היא דרך מעלה בית-חורון ולשם היו מיועדים פני החבורה. כאן התערב אחד מן החבורה (כנראה כלב בן יפונה, נשיא שבט יהודה, המתחרה בראובן על הבכורה) והחליט ללכת דרך חברון, ומשם ב"דרך האבות" עד להר בעל חצור. כל החבורה הצטרפה אליו לחברון, כי כל החבורה העידה כשחזרו מהמסע: וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק (פסוק ל"ג), והרי נפילים היו רק בחברון (וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי, יְלִידֵי הָעֲנָק; המשך פסוק כ"ב). צורת היחיד היוזם הגורר אחריו פעולת אחרים מוכרת בתורה, כגון בהמשך: וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עַל-פְּנֵיהֶם (יד, ה). קודם משה נופל על פניו ובעקבותיו גם אהרן, וכן: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה (יב, א), מרים יזמה, ואהרן הצטרף לדיבור.

יג, לב: ויוציאו דבת הארץ: ש: מהי הדיבה שהוציאו, הרי כל מה שדיווחו למשה ולעם, זה מה שהתבקשו לעשות? ת: כל עוד דיברו במונחים של עובדות (כגון 'ילידי ענק') והערכות (כגון 'לא נוכל לעלות אל העם') על חוזק יושבי הארץ – זה בסדר, אך כאשר החלו להסיק מסקנות דמיוניות ('ארץ אוכלת יושביה'; 'וכן היינו בעיניהם') והגזמות ('וכל העם אשר ראינו בתוכה – אנשי מידות') – זאת דיבת הארץ.

יד, כח: כאשר דברתם באוזני, כן אעשה לכם: תובנה: יש להיזהר בדיבור רע על עצמנו, שמא נגרום לנו רע, בבחינת "ברית כרותה לשפתיים". העם ביקש: לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ (פסוק ב'), וה' העניש: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל-מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה (פסוק כ"ט). וכן אמר העם: וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת (פסוק ג'), וה' מעניש: אִם-אַתֶּם, תָּבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ (פסוק ל').