אמנם המדרש בפרשתנו (בחוקותי, פרשה לה, ז) אומר דבר חריף יותר: 

המדרש דורש את המילה 'אותם' לפי הכתיב: אתם. ומבאר ה'קרבן אהרן' (בהקדמתו לתורת כהנים) שבאמת אחר שנאמר "ואת מצוותי תשמרו", המילים "ועשיתם אותם" נראות מיותרות. אלא על כרחנו ש"ועשיתם אותם" הם תחילת השכר (ולא רק הפסוק הבא: ונתתי גשמיכם). 

ממשיך שם המדרש ואומר שלא בכל לימוד הדברים אמורים אלא דוקא כאשר לומד על מנת להשתנות, ובלשון המדרש: 

אמנם אפשר להבין שכוונת רבי חייא היא שיש ללמוד הלכה למעשה, ולהיות עם קבלת עול לקיים את המצוות וההלכות. אך נראה להרחיב זאת. 

כאשר אדם למד תורה, יש לו הזדמנות להיוולד מחדש, להיווצר מחדש, לקבל צורה חדשה. אך בתנאי אחד: אם הוא פתוח לכך. אדם שלומד עם תאווה לדעת עוד ועוד, ועם מוכנות להיפתח לעומק החשיבה שיש בתורה, הוא באמת יכול להיוולד בלימודו. יש שקוראים לזה 'דעת תורה', לרצות לקבל דעת תורה. כאשר לומדים על מנת לקבל חשיבה של תורה (הוה אומר: על מנת לעשות, לא רק מעשית אלא גם מחשבתית), באמת מתקדמים לקראת חשיבה אלוקית, חשיבה של תורה.

ואז זוכים לא רק להיוולד אלא אף להבטחה נוספת (בסוף דברי המדרש): 

אָמַר רַבִּי אַחָא: הַלָּמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת זוֹכֶה לְהַקְבִּיל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ  

(ומביא שם ראייה מפסוק: אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל - זו רוח הקודש). 

נראה לומר שרוח הקודש זו אינה עוד מעלה, פרס חיצוני. אלא רוח הנשמה הקדושה שבאדם, היא מתגלה אליו. כאשר לומד את התורה האלוקית והקדושה על מנת לקיימה ולחיות על פיה, קדושה זו מולידה אותו מחדש (כבתחילת המדרש), והיא אף מוציאה לפועל את קדושתו הטבעית, רוח הקודש שבו (והלשון "להקביל" בשונה מ'לקבל', פירושו שגם יש כאן מתנה מלמעלה, כדברי ה'מסילת ישרים' על מידת הקדושה: תחילתה עבודה וסופה מתנה).

שנזכה ללמוד תורה על מנת לחשוב תורה,

להתחדש ולהיוולד מלימוד התורה, 

ונזכה לרוח הקדושה שבתוכנו.