דבר תורה  לאור המקדש

קדושים - פרשת המקדש

הסמכות – ומיגבלותיה

מצות כיבוד אב וסמיכותה למצות שבת

הרב ישראל אריאל שליט"א

ראש ישיבת המקדש

ויו"ר ומייסד מכון המקדש

'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו' (ויקרא פרק יט פסוק ג). מפרש רש"י: 'סמך שמירת שבת למורא אב, לומר: אע"פ שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך: חלל את השבת! - אל תשמע לו. וכן בשאר כל המצות… אתה ואביך חייבים בכבודי, לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי'.

יש לשאול על רש"י, שכן, מצינו סמיכות פרשיות בין מצות שמירת שבת למצות כיבוד הורים בעשרת הדיברות, ככתוב (שמות כ): 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ… כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ', ואם כן למה דחה רש"י את האמירה הזו עד לכאן, כבר שם היה צריך רש"י להסביר את ענין סמיכות הפרשיות, ולומר, שמצות 'זכור את יום השבת' דוחה את מצות כיבוד אב ואם, מדוע אם כן, לא הביא רש"י את המדרש הזה בהקשר לעשרת הדיברות?

אולם דומה, שמצד הפשט, כוונת הפסוקים פשוטה, היינו: כשאמרה תורה 'זכור את יום השבת לקדשו' סמכה לכך את המצוה – 'כבד את אביך ואת אמך', מתוך כוונה לומר, כשיש כיבוד אב ואם – יש שמירת שבת, כי האב והאם הם המדריכים את הבנים והבנות כיצד לשמור שבת, נמצא שכבוד ההורים הוא כיבוד השבת. מאידך גיסא, אם היה אדם מזלזל בהוריו גם השבת לא היתה נשמרת.

משמעות נוספת המצויה בעומקו של הפסוק, באה לומר לך, שאם האב מנצל את הכבוד והסמכות שנתנה לו התורה ומורה לבנו הוראות בניגוד למצות התורה - דבריו בטלים. אכן, כך הביא הרמב"ם להלכה בהלכות ממרים (ו, יב): 'מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה… הרי זה לא ישמע לו שנאמר: איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמורו - כולכם חייבין בכבודי!'

סמכות נוספת בישראל שהתורה נתנה לה כוח וסמכות אך הגבילה את כוחה, שלא תוכל לפגוע בתורה ובמצוות, זה המלך. אף הוא כאב ואם, לא נתנה לו התורה סמכות אלא כדי לחזק את מצוות ה', וכדברי הרמב"ם בהלכות מלכים (ד, י): 'ובכל - יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים'. אך משעה שסמכות המלך עלולה לפגוע בעצם קיום המצוות - סמכותו בטלה, וכמובא ברמב"ם שם (ג ט): 'המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצות… הרי זה פטור: דברי הרב ודברי העבד - דברי הרב קודמין! ואין צריך לומר, אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו'.

כך גם באשר לנביא, המביא את דבר ה' בנבואה, אף הוא לא נשלח אלא לחזק את התורה ומצוותיה, אך אם בא לגרוע ממצוות התורה, חלילה, או להוסיף עליהן – חייב מיתה.

הדברים אמורים אף באשר לסמכות ההלכתית העליונה בישראל – הסנהדרין, אף הם לא ניתנה להם הסמכות אלא כדי לחזק את התורה, אך אם כתוצאה מדבריהם ייעקרו חלילה תורה ומצוות - דבריהם בטלים.

אם טעו והורו הוראה שיש בה ביטול מצות ה' - יביאו קרבן. וכגון, כשהסנהדרין שגו והורו שלא כהלכה, וכל הקהל נגרר אחריהם, ככתוב (ויקרא ד, יג): 'ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל'. פרשה זו מעצם טבעה מדברת במציאות, שידיעת התורה ומצוותיה נחלשו בעם - ואפילו בסנהדרין, עד כדי כך ששגו והורו היתר בעבירה חמורה שחייבים עליהן כרת. בענין זה מצאנו, שלמרות המצוה לשמוע לחברי הסנהדרין והאיסור לחלוק על דבריהם, אם הורו הוראה בטעות, נראה מן המקורות בתלמודים, בפרשנים ובפוסקים, שבמקרה זה לא נאמר הכלל, ש'מצוה לשמוע לדברי חכמים'. ומי שנוהג כטעותם - טעות בידו! ולהפך, אם ידוע לאדם שהדבר אסור – ימשוך את ידו מהוראתם ולא יעשה כדברי הסנהדרין, ואם בכל זאת עשה כדבריהם - יביא קרבן.

הווה אומר, בכל מקום שנתנה התורה סמכות לאדם, אין זו סמכות מוחלטת עד כדי עקירת התורה והמצוות גופן, ולא ניתנה הסמכות - אלא לחזק את התורה, אך אם מכוח סמכות זו אדם רוצה לבטל, חלילה, דבר מן התורה – סמכותו בטילה.