"לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט,טו). '"לא תעשו עול במשפט" – בדין. מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, שנאוי, משוקץ, חרם, ותועבה. וגורם לחמשה דברים: מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותו מארצו. "לא תשא פני דל" – שלא תאמר "עני הוא זה והואיל ואני והעשיר הזה חייבים לפרנסו אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות", לכך נאמר "לא תשא פני דל". "ולא תהדר פני גדול" – שלא תאמר "עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה, לא אביישנו ואראה בבשתו עד כמה שאני מביישו", לכך נאמר "לא תהדר פני גדול". "בצדק תשפט עמיתך" – שלא יהיה אחד מדבר כל צרכו ואחד אתה אומר לו "קצר בדברך". שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. אמר ר' יהודה, שמעתי שאם רצו להושיב את שניהם מושיבים. ואיזהו אסור? שלא יהא אחד עומד ואחד יושב' (ספרא). רש"י מסביר מניין הכינויים האלו: '"לא תעשו עול במשפט" – מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול שנאוי ומשוקץ חרם ותועבה. שהעול קרוי תועבה, שנאמר (דברים כה) "כי תועבת ה'” וגו' "כל עושה עול". והתועבה קרויה שקץ וחרם, שנאמר (שם ז) "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו" וגו''. הת"ת (על הפס') מסביר מדוע גורם לחמשה דברים: '... ובאור דרשה זו, משום דילפינן כל אלה מע"ז, דהכא כתב תועבה, וגבי ע"ז כתיב תועבה כמש"כ, וגבי ע"ז כתיב כל החמשה דברים, בס"פ זו כתיב לטמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי, דהיינו מטמא מקדש ומחלל השם, ובפ' בחקתי כתיב וגעלה נפשי אתכם דהיינו סילוק שכינה, ואתכם אזרה בגוים דהיינו מגלה את ישראל, והריקותי אחריכם חרב, היינו מפיל את ישראל בחרב, כך מצאתי הבאור באדרת אליהו להגר"א. אך יש לפרש כל אלה גם ע"ד הפשט, מחלל השם כמשמעו, שמשפיל כבוד התורה והמצוה, ומטמא מקדש מקום מושב הדיינים [מקום הסנהדרין היה בלשכת הגזית במקדש כמש"כ ר"פ משפטים]. ומסלק השכינה מישראל י"ל ע"פ מ"ד בסנהדרין ז' א' כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל שנאמר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, וממילא אם להיפך - מסלק הוא את השכינה. וכ"א בשבת קל"ט א' אין הקב"ה משרה שכינתו בישראל עד שיכלו שופטים רעים מישראל, ומפיל את ישראל בחרב ע"פ מ"ש בשבת ל"ג א' בעון עיוות הדין וקלקול הדין חרב בא לעולם' וכו'. אולי אפשר להוסיף שכיון שקודם מובא שהדיין שמקלקל את הדין נקרא בחמשה כינויים רעים, ואז נאמר שמביא חמשה דברים רעים לעולם, נראה שזה קשור אחד בשני, שמביא דברים רעים ע"פ החמשה כינויים שקרוי. נקרא עול שזה ההיפך מצדק, ונאמר "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך" (דברים טז,כ) [ודרשו בספרי: 'למען תחיה וירשת את הארץ. מלמד שמינוי הדיינים, כדאי להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם ושלא להפילם בחרב'. שבזה מובן שהדיין שמעוות גורם להפלה בחרב, ולגלות שזה ההיפך מההושבה בארץ] ומיד מובא "לא תטע לך אשרה" (שם,כא), כך שמרמז שגורם לטומאה (ע"ז) בקשר לארץ ("וירשת את הארץ") [וכמו האשרה שהיא קשורה בארץ – נטועה בארץ]. וכן בהקשר לירושת הארץ נאמר "כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ" וגו' (ויקרא יח,כד-כה) וכן נאמר "כי ברשעת הגוים האלה ה' אלקיך מורישם מפניך" (דברים ט,ה) כך שירושת הארץ מרמזת על הטומאה שהגוים טימאו את הארץ (ולכן גורשו ואנחנו הורשנו), ולכן העושה עול שזה ההיפך מצדק (שצדק גורם לירושת הארץ מהגוים) כעין גורם לטומאת הארץ כגוים שהורשו. נקרא שנאוי, שכשת"ח שנוא בעולם הוא גורם לחילול השם: 'כדתניא "ואהבת את ה' אלקיך" שיהא שם שמים מתאהב על ידך... אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה' וכו' (יומא פו,א) כך שיוצא שת"ח שנוא (שזהו ההיפך מת"ח אהוב שמאהב שם שמים) משניא שם שמים, וזהו חילול ה'. כך שהקרוי ע"ש שנאה שזה משום שמזוהה עם שנאה, הוא מחלל שם שמים. נקרא משוקץ ולכן גורם לסילוק שכינה, כיון שהוא משוקץ – מתואב ומאוס, אז השכינה מסתלקת שלא תהיה איתו, בשל היותו מאוס לה. נקרא חרם ולכן מפיל בחרב, שנאמר חרם על מיתה: “כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" (ויקרא כז,כט) 'מנין למחויבי מיתות שאמר "ערכי עלי" לא אמר כלום? תלמוד לומר "...חרם..לא יפדה"' (ספרא), לכן נקרא חרם שזהו מיתה, שלכן מפיל ישראל בחרב. ונקרא תועבה, ונאמר "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז,כו) ותרגם אונקלוס 'ולא תעיל דמרחק לביתך', הרי שבתועבה הכוונה שמרוחק, ולכן כאן זהו שהדיין מגלה את ישראל מארצם, שנקרא תועבה ולכן מרחיק אותם מארצם. נראה שגורם לחמשת אלו, כיון שהדיין בא לומר את דבר ה' על המציאות בעולם (במקרה של סכסוכים), ולכן כשמעוות הוא לא מביא את דבר ה', אלא עושה להיפך ולכן בזה מטמא את הארץ (במקום לקדשה בהליכה בעולם אחר דבר ה') [וכן חותמו של ה' אמת, ולכן בשקר זה טומאה – ההיפך מהקשר לה']. מחלל את השם כיון שהדיין מייצג את דבר ה', ולכן זה מבזה את ה'. מסלק שכינה כיון שהשכינה נמצאת בדין: 'ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם? שנאמר (תהלים פב, א) "בקרב אלהים ישפוט"' (ברכות ו,א). לכן כשמעוות את הדין גורם לשכינה להסתלק. מפיל בחרב כמו שדן בשקר שזה יכול לפגוע בחיי הנידון (שדין שייך גם במיתה, ולכן גם בממון יש קשר לזה בשל מהותו כדין. וכן לקיחת ממון יכולה לגרום בסוף לסכנה בשל חוסר בכסף). ומגלה את ישראל מארצם, כמו שבדין מוציא אדם מהממון שבחזקתו, כך בהתאם (כמידה כנגד מידה) מביא גלות שמוציאים את ישראל מנחלתם – ממונם. עוד נראה שיש חמשה עניינים כאן בדין מרומה: הראשון זה שהדיין מקלקל את הדין בכוונה, שמעוות ממש את האמת בפסק הדין. ועוד ארבעה המובאים בספרא על הפס': '"לא תשא פני דל" – שלא תאמר "עני הוא זה והואיל ואני והעשיר הזה חייבים לפרנסו אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות", לכך נאמר "לא תשא פני דל". "ולא תהדר פני גדול" – שלא תאמר "עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה, לא אביישנו ואראה בבשתו עד כמה שאני מביישו", לכך נאמר "לא תהדר פני גדול". "בצדק תשפט עמיתך" – שלא יהיה אחד מדבר כל צרכו ואחד אתה אומר לו "קצר בדברך". שלא יהא אחד עומד ואחד יושב'. שיש עוד ארבע שהם: (1) מטה כלפי העני (לפרנסו). (2) מטה כלפי העשיר (כדי שלא יתבייש). [שבשני אלו הוא מטה קצת בשל עניין חיובי, שלא כמעוות את הדין ממש מאינטרס אישי]. (3) פוגע בלי כוונה בטענות המושמעות ע"י עשיה שלו, שמבקש בעצמו מהטוען לקצר. (4) פוגע בטענות המושמעות ע"י אי עשיה, שלא משווה ביניהם בעמידה וישיבה וכדו'. לכן כנגד חמשת האפשרויות לעוות את הדין, הוא מביא בעיוות הדין חמשה עונשים לעולם (שעיוות הדין קשור בחמשתם, ולכן מתגלה כנגד חמשה).