"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העמר לפני ה' לרצנכם ממחרת השבת יניפנו הכהן... וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'” וגו' (ויקרא כג,ט-טז). ספירת העומר מתחילה למחרת יו"ט ראשון של פסח, וסופרים בה שבעה שבועות, ומגיעים לחג שבועות כדי לחבר בין פסח לשבועות (ראה בהרחבה ב'לזמן הזה' 'ספירת העומר – מדוע לעומר?' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). אולי אפשר בדרך רמז שזה כנגד אדם פרטי, שכאן מתגלה בבנ"י שאנו "בנים אתם לה' אלקיכם” (דברים יד,א) כעין כל אחד בישראל. בתחילת הספירה מקריבים את קרבן העומר שהוא מקמח שעורים, שזה מרמז על מאכל בהמה (משנה סוטה ב,א). אבל פועלים בו הרבה כדי להכינו – שצריך לזה הרבה דעת להכנה כזו (שחובטים, זורים, בוררים, קולים, שוטחים, טוחנים ומנפים הרבה), וזה גם קצת מזכיר את החיטים: 'גרש – בשעורים, מובחר שבו מנופה בי"ג נפה כעין סולת חטים' (רש"י. סוטה יד,א). וממנו סופרים שבעה שבועות. נראה שזה כעין האדם, שבגיל 13 (שנרמז ב- 13 הנפות) הוא מתחיל להיות בעל דעת ולהתחייב במצוות (ראה באריכות בעניין מהות הגילאים ב'משנת המדינה' – 'גיל הבגרות לאחריות אישית...' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). לכן זהו כמו שעכשיו מתחיל להתעלות ממדרגת של כעין בהמה (שעורים), שהיה קודם בלי דעת ובלי מצוות – לעם דעת ומצוות. וזה מתעלה עוד ועוד עד לגיל עשרים שאז חייב בשלמות, שאז יש בו דעת גמורה וגם מתחייב באחריות לאומית (ראה במשנת המדינה, שם). הזמן שבין 13 ל-20 זה שבע שנים, שזהו כען הספירה של שבע שבועות, שיש דגש של שלמות שבע, כיון שבשבע השנים הוא מתעלה לשלמות. גם אולי רמז שיש שני עניינים (לכן פעמיים ענייני שבע – שבע שבועות) שזהו הדעת והאחריות. וכן פעמיים רומז לכך שמתעלה מדרגת בהמה בשתי מעלות, שעולה לשכל ראוי של אדם – מדבר, ועולה עוד למעלת יהודי שמעליו. לכן הספירה מתחילה לאחר השבת שהוא הפסח, ולא לאחר שבת בראשית, כיון שזה בא להדגיש את מעלת בנ"י שקובעים את המועדים (שלא כשבת), וכן כמו שכל אדם מתבגר ע"פ זמנו (זמן לידתו) ולא ע"פ השנה העולמית, כך גם כאן זה בא לידי ביטוי בפסח שהוא זז ע"פ התאריך, ולא קבוע מבראשית כשבת. בפסח האדם נמנה על הפסח, שזה חל בו ע"פ עצמו (שנמנה עמהם, ולא נאכל שלא למנויו) ואילו בשבועות הקרבן הוא לכלל בנ"י, שזה כעין שבגיל בר מצוה אדם מתחיל את האחריות האישית – כעין פסח שתלוי בו, ואילו בגיל עשרים זה האחריות הלאומית – כעין שבועות שזה כללי (אמנם קרבן העומר הוא כללי לכלל בנ"י, אבל זה כעין קשור לפסח – שהוא לאחר הפסח, כדי לומר שיש בו עניין של אישי). לכן הקרבת העומר מתירה לאכול מהתבואה החדשה, שזה חל על כל אדם (שאיסור חדש הוא לכולם), ואילו הקרבת שתי הלחם בשבועות מתירה הקרבת מנחות מהתבואה החדשה, שזה שייך כעין לציבור – למקדש שהוא של כלל בנ"י. לכן גם ביציאת מצרים כל אחד התעסק בעצמו – לקחת ממון מצרים (למעט משה), ואילו בשבועות היו לפני הר סיני בדגש של אחדות בנ"י (רש"י. שמות יט,ב), כיון שהתורה היא של כלל בנ"י – של כלל הציבור, שניתן לכלל בנ"י כיון שרק בכללות בנ"י אפשר לקיים את התורה כולה (שהרי יש מצוות לכהנים, לוים, ישראלים ונשים). התורה ניתנה לכלל בנ"י, ולא לאדם פרטי לבדו. אולי לכן נצטוו בנ"י לקחת ארבעה ימים קודם לפסח את השה, כעין רמז לארבע שנים, שזהו דין ערלה ונטע רבעי, שגיל 13 באדם מקביל לשנות הערלה באילן, לכן כעין מכריזים בלקיחה שעכשיו באים כדי להתבגר ולהתקדם מכנגד 13 שנות הקטנות, לבגרות. בספירת העומר מתו תלמידי ר"ע 'מפני שלא נהגו כבוד זה לזה' (יבמות סב,ב), נראה שזה קשור לכך שבזה כעין הוכח שאין בהם קשר לקדושה של אחריות ציבורית, שלכן לא נהגו כבוד אחד בשני כראוי להתנהג בציבור. אולי לכן מתו בהקשר לגזירות על הציבור (ראה 'מועדי ישראל' – 'ימי הספירה באספקלריית הדורות', למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) כעונש על פגמם באחריות הציבורית. והנה (לחלק מהדעות) פסקו למות בל"ד בעומר, ואותו היום מתו מעט (משנה ברורה תצג,ב. אות ז). יוצא שמתו עד לפני ל"ה, שאולי זה משום שביחס לאדם זה יוצא גיל 18 (ש-ל"ה זהו חמשה שבועות, כך שזהו כנגד 18 [13+5]) שאז 'בן שמונה עשרה לחופה' (אבות ה,כא), שיש בזה קצת קשר קטן לציבור (שחתונה זה כבר הקמת בית בישראל), לכן לא היה ראוי שיגיעו לזה בשל פגמם באחריות ציבורית. (ולשאר הדעות זה קרוב, ולכן כעין קשור להכנה לקראת החופה). אמנם יש גם קשר לשבועות שהוא כנגד גיל עשרים, שזה ממש אחריות ציבורית, לכן נראה שכנגד זה בתלמידי ר"ע, אותם שחלו קודם ל"ג בעומר מתו גם אח"כ עד שבועות (מהר"ל ביבמות). שבועות עצמו זה היום החמישים, שבו לא סופרים, כיון שזה מעל הזמן של האדם, שזהו זמן של חיבור לתורה שהיא למעלה מדרגת האדם (לכן משה לא הגיע אלא רק לשער המ"ט [נדרים לח,א] כי השער הנ' הוא מעל דרגת אדם בעולם).