על פי ה'תורת כהנים' יש לכך גם משמעות עמוקה יותר. היעוד של עם ישראל לייצג ולגלות את שם ד' ואת קדושתו בעולם, יוצרת זיקה בלתי ניתנת להפרדה בין עם ישראל ומה שהוא מייצג, לבין מציאות השם. מכך נגזר גם הייחס של אומות העולם לעם ישראל והשרידות הנצחית של עם ישראל. במהלך כל הדורות ניסו רבים וטובים לפצח את חידת ה'אנטישמיות'. ובדורנו את חידת ה'אנטי-ישראליות'. מה גורם לליבוי השנאה וההתנגדות התהומית לעם ישראל ולתורתו. תופעה שאין לה אח ורע ביחס לשום אומה אחרת בעולם?! אין שום עם ודת בעולם שנרדפו במהלך ההסטוריה כמו הדת היהודית ושניסו להשמידם כמו העם היהודי. וגם כיום: מול הזוועות והרצח של אלפים המתרחש כל העת רחבי העולם אין העולם מתכנס לגנות אלא את מדינת ישראל!

היו שניסו להסביר את התופעה בשונות החריגה והבדלנית של עם ישראל. אולם אין בכך להסביר מדוע גם כשהיתה מגמת השתלבות ואפילו התבוללות, לא רק שהאנטישמיות לא נעלמה אלא התעצמה. ואף יצרה תחושה של איום. היו שניסו להסביר זאת בחיכוך שהתקיים בגלות וסברו שכאשר תהיה מדינה יהודית עצמאית התופעה תעלם. והנה לא רק שהיא לא נעלמה היא הומרה לאנטי-ישראליות.

הרמב"ם התייחס לכך באיגרת תימן: "קנאונו העכו"ם כלם על דתנו קנאה גדולה, וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה, ורצונם להילחם בד' ולעשות מריבה עמו ואלהים הוא ומי יריב לו". ההתנגדות לעם ישראל אינה פרסונאלית, אלא בגלל מה שהוא מייצג – את הנוכחות האלוקית הטרנסצנדנטית והקדושה בעולם. כך היה וכך הווה. גם הסכסוך שלנו עם שכנינו אינו על שטח. אלא על הענין הזה. לכן הם אינם יכולים ומעוניינים להתפשר, ולהכיר בקיום שלנו. מי שקורא ושומע מה שהם אומרים וכותבים על 'ג'יהאד' ו'שוהאדא', הם אומרים זאת במפורש.

מן הצד השני כל מי שמתייצב להילחם מול אוייבנו הקמים עלינו, בשל כך, ומוכן למסור את נפשו על כך, בגבורה. אמנם ברובד הגלוי זוהי מלחמת קיום לאומית אולם מעל לפני השטח יש בכך מלחמה על 'קידוש השם', גם אם בצורה לא מודעת.

ביום הזיכרון אנו מעלים על נס את זכרם של הנופלים במערכות ישראל. אנו מכנים אותם כמי שנפלו 'על קידוש ד'' אשר שמור להם מקומם של צדיקים גמורים: "ואלו הם הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתם, ועליהם נאמר: 'כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה' (תהילים מד, כ"ג) ועליהם נאמר: 'אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח'" (רמב"ם יסודי התורה ה, ד). "כי הרוגי מלכות מסרו נפשם על קדושת השם ובזה נעשה אדם נבדל מעולם הגשמי לגמרי עד שהיה מוסר עצמו למיתה להסתלק מן העולם על קדושת שמו הגדול, לפיכך אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו. שאין חבור למדרגה הנבדלת הזאת עם שאר בני אדם שהיו נוטים אחר העה"ז בהיותם בו" (דרשות המהר"ל - דרוש על התורה).

אלה שנפלו על קידוש ד' מתעלים להיות על כנפי השכינה , במקור המציאות, בשורש ההויה, ומשם הם מאירים ומזהירים כזהר הרקיע ומשפיעים על עולמנו ועל צמיחתו.

"במעלות קדושים גיבורים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים"