"כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע” וגו' (דברים כג,י). 'אזהרה למוציא שם רע מנלן? ר' אלעזר אמר (ויקרא יט, טז): מ"לא תלך רכיל”. רבי נתן אומר (דברים כג, י): מ"ונשמרת מכל דבר רע"' וכו' (כתובות מו,א). '"ונשמרת מכל דבר רע” - וכל מקום שנאמר "השמר" "פן" ו"אל", אינו אלא לא תעשה' (רש"י). ר"נ למד את מה שנאמר: "ונשמרת מכל דבר רע", כעין שנאמר: 'ונשמרת מכל דיבור רע', שכך למד מזה אזהרה לאיסור הוצאת שם רע. אלא שאם כך אז מדוע זה נאמר דווקא כאן בענייני מלחמה ולא בסתם כך? בפשטות זה נאמר במלחמה כדי לומר שאז יש בלשון הרע חומרה יתרה, שמביאה לנפילה במלחמה, כמו שאמרו חז"ל על ההבדל בין המלחמות בזמן שאול למלחמות שבזמן אחאב, שכאן היו מנצחים וכאן לא: ' … תדע לך, דאמר רבי שמואל בר נחמן: דורו של אחאב עובדי עבודת כוכבים היו, והיו יוצאין למלחמה ונוצחין. ולמה כן? שלא היה ביניהן דילטורין, לפיכך היו יוצאין למלחמה ונוצחין. תדע לך, כשבקשה איזבל להרוג כל נביאי ה', מה עשה עובדיה? הטמין אותן במערות, שנאמר (מלכים א יח): "ואחביא מנביאי ה' חמשים איש במערה”, ולא היה אדם שאמר לאחאב כך וכך עשה עובדיה. אבל דורו של שאול כולן היו דילטורין. תדע לך, כשהיה שאול רודף אחר דוד, היו הכל אומרים עליו לשון הרע לשאול, שנאמר: (תהלים נב): "בבוא דואג האדומי" וגו'. (תהלים נד): "בבוא הזיפים ויאמרו לשאול”. לפיכך היו נופלים במלחמה' (דברים רבה ה,י). לכן מדגישה התורה דווקא כאן את איסור לשוה"ר בשל חומרתו שמתגלה בעניין מלחמה, שלכן מזהירה עליו במיוחד כאן (אבל זה חל גם תמיד). או שבמחנה היוצא למלחמה נמצאים הרבה אנשים יחד, והם בלחץ גדול וחושבים מה יקרה בהמשך, וכך קרובים יותר לדבר על אחרים שאולי נראה בעיניהם כלא מספיק חזקים או אמיצים וכדו', שכך מוציאים עליהם שם רע, ולכן התורה מזהירה על זה כאן. אולי ר"נ למד את "דבר" כ"דיבור", בשל הנאמר קודם: “לא תתעב אדמי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'” (פס' ח-ט). שגר שמתגייר נכנס תחת כנפי השכינה; וכן הנאמר: "יבא להם בקהל ה'”, רומז לעניין השכינה בישראל (שלכן הם "קהל ה'” - קהל קודש), לכן זה שנאמר בסמוך לו מרמז שגם בשמירה מכל דבר רע זה קשור לענייני שכינה, שלא יתגלה דבר רע שבכך מרחיק את השכינה שנמצאת במחנה ישראל; שזהו גם שנאמר בסוף הפרשיה: "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך” (פס' טו), שזהו עניין השכינה בישראל. לכן זה קשור ללשוה"ר שגורמת לשכינה שתסתלק: 'דבר אחר: אמר רב מינא: כל שאומר לשון הרע מסלק השכינה מלמטה למעלה. תדע לך, מה דוד אומר? (תהלים נז) "נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה”. מה כתיב אחריו? (שם) "רומה על השמים אלקים" וגו'. אמר דוד: רבש"ע, מה השכינה עושה למטה?! סלק את השכינה לרקיע!' (דברים רבה שם). לכן למד ר"נ רמז מהסמיכות לאיסור לשוה”ר, ולכן דרש את הנאמר "דבר" כ"דיבור". כמו”כ, לפני הפס' להשמר מדבר רע נאמר על דין גר אדומי ומצרי ולפניו נאמר על גר עמוני ומואבי, ומההשוואה ביניהם דרשו חז"ל: 'ר' שמעון אומר: מצריים הם טבעו את ישראל בים, ואדומים הם קדמו את ישראל בחרב, ולא אסרם הכתוב אלא עד ג' דורות. עמונים ומואבים, שנטלו עצה להחטיא את ישראל, אסרם הכתוב איסור עולם. ללמדך, שהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו. שההורגו, אין מוציאו [אלא] מן העולם הזה; והמחטיאו, מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא' (ספרי). חז"ל מביאים שעמוני ומואבי חמורים יותר כיון שהחטיאו, אבל מדגישים חז"ל - 'שנטלו עצה להחטיא את ישראל', שחטאם הגיע בעקבות עצת בלעם, שלמדו להדגיש זאת כיון שבפס' נאמר על בלעם: “ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך" (פס' ה). והנה העצה הרעה נתנה בפה (שיעץ בדבריו לבלק), שזהו דיבור רע, וכן בלעם עצמו בא לנסות לקלל את ישראל (כמו שמדגישה התורה: “ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך. ולא אבה ה' אלקיך לשמע אל בלעם ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך” [פס' ה-ו]), שזהו קללה ע"י דיבור. כך שנרמז בתורה על חומרה בחטא וקשור בדיבור, שכך רמז בסמוך כשנאמר לימנע מדבר רע, הכוונה לימנע מדבר רע שקשור בדיבור, ולכן דרש "דבר רע" - דיבור רע. אולי גם למד ר"נ בסמיכות לגר מצרי, שאם היו שואלים אותנו הינו אומרים שהמצרי קשה כיון שפגעו בנו שנים רבות וגרמו לנו להתדרדר למ"ט שערי טומאה, ובאה התורה ומגלה שהוא נחשב יותר טוב מזה, שכך יוצא שכעין לנו בראש היתה מחשבה של הוצאת שם רע על הגר המצרי (שרואים בו רע יותר ממה שהוא באמת במציאות, כעין הוצאת שם רע שמוציא שם רע כשבמציאות אין בו דבר כזה רע), ולכן למד מהסמיכות לדרוש "דיבור רע", שבזה איסור להוצאת שם רע. נראה שבעקבות דרשת ר"נ על איסור הוצאת שם רע שנאמר כאן, דרש בר קפרא את ההמשך כקשור לשמיעת לשוה"ר: 'דרש בר קפרא: מאי דכתיב (דברים כג, יד): "ויתד תהיה לך על אזנך"? אל תקרי אזנך אלא על אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו' (כתובות ה,א-ב).