פרשת מצורע - פרשת המקדש

דרשת שבת הגדול – של הרמב"ם

הרב ישראל אריאל שליט"א

ראש ישיבת המקדש

המעיין בדברי הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת (טז, י) ימצא שם, כמדומה, תמצית של 'דרשת שבת הגדול' שדרש ברבים. שכן, הרמב"ם קושר בין פרשת מצורע להפטרת שבת הגדול מבחינת הפסוקים והענין, אלו דבריו:

"זה השינוי האמור בבגדים ובבתים, שקראתו תורה 'צרעת'… אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע. שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו - יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית - משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו – יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו - משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו – יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו - משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע. ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר: 'השמר בנגע הצרעת - זכור את אשר עשה אלהיך למרים בדרך'. הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה. שהיתה גדולה ממנו בשנים, וגידלתו על ברכיה, וסיכנה עצמה להצילו מן הים. והיא - לא דברה בגנותו, אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים. והוא - לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר: 'והאיש משה עניו מאד', ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות… אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן, ומזכה אותן בה, שנאמר: 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו'.

הרמב"ם מעמיד את דיבורו של אדם השלילה והחיוב זה כנגד זה – כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרשת המצורע. שכן, יש דיבור של עבירה שאדם נענש עליו בצרעת לצורותיה השונות, לעומת זאת יש דיבור של מצוה שאדם זוכה לקבל עליו שכר, דבר המוצא את ביטויו בהפטרת 'שבת הגדול'. השוואה דומה מצינו בתנחומא (מצורע א) אף זאת בהקשר לדיבור לשון הרע בהשוואה לדיבור של קודש, שם מביא המדרש: 'כל דבור ודבור שיצא מפיך בספר נכתבים, בין טוב בין רע, בין בשוגג בין במזיד. ומנין שהוא כן? שנאמר (מלאכי ב): 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו'. נמצא, שלעומת המובא בפרשתנו, שדיבור לשון הרע מביא צרעת על האדם, באה ההפטרה ללמד, כי גם את זה לעומת זה עשה האלקים, ועל כל דיבור של תורה ושל מצוה הקב"ה קובע לאדם שכר, יתירה מזו, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יושב וכותב את דברי התורה והקדושה שיצאו מפי האדם.

מכאן גם יובן הקשר בין תוכן ההפטרה שנקבעה לפרשת מצורע לבין הפרשה. ההפטרה מעוררת שאלה בענינם של המצורעים בשער שומרון: במלכים ב' ז, ח; נאמר: "ויבאו המצורעים האלה עד קצה המחנה [ארם] ויבואו אל אהל אחד ויאכלו וישתו. וישאו משם כסף וזהב ובגדים וילכו ויטמינו. וישובו ויבאו אל אהל אחר וישאו משם וילכו ויטמינו". חז"ל אמרו כי המצורעים הם גיחזי ובניו (סנהדרין קז, ב) תמוה, אפוא: הרי העונש בא עליהם על

שגיחזי רדף אחר נעמן וביקש כסף ובגדים, והנה דווקא בהיותם מצורעים זוכים הם לכסף וזהב לרוב? מדוע זכו לשכר נוסף של זהב - כשמגיע להם עונש?

אולם רצו הכתובים ללמדנו, שעשו תשובה, ככתוב בהמשך: "ויאמרו איש אל רעהו: לא כן אנחנו עושים! היום הזה יום בשורה הוא ואנחנו מחשים! וחכינו עד אור הבקר ומצאנו עוון! ועתה לכו ונבואה ונגידה בית המלך!" בכך למדנו, כי עזבו את הרדיפה אחר השלל, והלכו לעשות מעשה טוב, להודיע למלך ולאנשי העיר שהמצור הוסר ומוכן להם מזון בשפע.

הנה כיצד השתמשו גיחזי ובניו ביכולת הדיבור לא רק להרע אלא גם להיטיב, והכתוב מפרסם את מעשיהם לדורות, ככתוב: "'ויכתב ספר זכרון לפניו". כי כשם שהיו ראויים לעונש על הדיבור הרע כן היו ראויים לשכר על הדיבור הטוב.

למדנו, אפוא, שההשגחה השמימית מקיפה את כל חיי האדם, ואף כל דיבור שלו נמדד ונשקל ונכתב, ומכאן גם השכר והעונש על כל מלה טובה או רעה היוצאת מפיו של האדם.