אלוהים שינה את שמו של אברם לאברהם, שרי לשרה. אולם לפני הוולדם כאיש או עם, אלוהים העניק שמות רק לישמעאל בנו של אברם (לפני ששמו שונה(, ככתוב: "וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל" (בראשית טז יא), יצחק, ככתוב: "וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק" (יז יט), ויעקב, ככתוב: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" (לב כט).

בסיפורי האבות נאמר שיצחק ורבקה קראו לבכורם בשם עשיו, ככתוב: "וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו" (כה כה). לא ברור מי בחר את שמו של יעקב כי רק נאמר: "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב" (כה כו). לכול ילדיו של יעקב, רחל ולאה בחרו את השמות. יעקב קרא לבן-אוני בנימין (לה יח), אבל לא נאמר ששמו שונה. כל אחת מבנותיו של לוט בחרה שם לבנה: מואב ועמון (יט לז).

נראה שתמר או המילדת בחרו את שמם של פרץ וזרח, ככתוב: "וַתֹּאמֶר, מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ" (לח כט). סביר שיוסף קבע את שמם של מנשה ואפרים כי הם מבוססים על השפה העברית (מא נא) ולא מצרית.

נראה שברוב המקרים האם קבעה את השם.

מכאן מתעוררת השאלה למה ומה משמעות העובדה, שאלוהים קבע את שמם של ישמעאל ויצחק?

קביעת שם זאת הכרזת בעלות, שמעניקה זכויות וחובות.

שרי בקשה מאברם שיבוא לאמתה כדי שהיא תלד בן לאברם והיא תבנה ממנה (טז ב). סביר ששרי חשבה שהילוד יהיה בנה, והיא תיתן לו שם, כשם שרחל ולאה נתנו שמות לבני האמות (ל ו). ברגע שאלוהים קבע את שמו של ישמעאל, הוא מנע מהגר, אברהם ומשרי להעניק שם לתינוק. כך קרה גם כאשר אלוהים הודיע לאברהם שיוולד לו בן ושמו יהיה יצחק. אלוהים מנע מאברהם ומשרה לבחור שם ליצחק.

אלוהים ברך את כל אחד משני התינוקות האלה שיהיו לגוי גדול מאוד. ואכן, עוד לפני שהם בגרו ונשאו נשים, אלוהים ניסה את שניהם: את ישמעאל בצמא במדבר, ואת יצחק בעקדה. אלוהים הציל את שניהם בצורה אלוהית והעניק לישמעאל באר, וליצחק אייל לכוד בסבך. אלוהים לא איפשר להגר ולשרה להתערב ולמנוע את הנסיון, הן הילדים היו שייכים לו.

ניתן להבין שהיה חשוב לאלוהים שהבנים האלה יצליחו, לכן הוא לקח אותם לעצמו, ואכן, לאחר הנסיונות אברהם איבד את השליטה על שני בניו – הם בגרו ועברו לרשותו של אלוהים.

פעמיים אלוהים הודיע ליעקב ששמו יהיה ישראל, אולם יעקב סרב עד שאלוהים וויתר לו וקרא לו "יַעֲקֹב יַעֲקֹב" (מו ב) בירידתו למצרים. אולם בניו של יעקב דחו את השם יעקב, קיבלו את שמם החדש, והפכו לבני ישראל – עם ישראל. וכך אלוהים לקח בעלות עליהם, כהכנה ל'עקדתם' במצרים בעבדות, וזאת כהכנה לגאולתם הפלאית וקבלת התורה בהר סיני. בני ישראל עברו את הנסיון במצרים, לא חדלו להאמין, ולא התבוללו במצרים. כאשר כל בני ישראל "התיהדו" והצטרפו לשבט יהודה (אסתר ח יז), והתחילו לקרוא לעצמם יהודים, במקום אחדות נוצר יחוד וניתוק מהבעלות האלוהית, אולם הקמת ארץ ישראל השיבה לנו את הישראליות האלוהית.