"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" וגו' (כא,יח) 'ויסרו אותו-מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו,בן סורר ומורה אינו חייב עד שיגזול ויאכל תרמיטר בשר וישתה חצי לוג יין שנאמר "זולל וסובא" ונאמר "אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו" ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו-הגיעה תורה לסוף דעתו-סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימדו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב'(רש"י) ומקורו של רש"י זה המשנה בסנהדרין(ע'א ע"ב)בקיצור 'בן סורר ומורה נידון ע"ש סופו ימות זכאי ואל ימות חייב' ובברייתא שם (עב' ע"א)מובא בפרוט כמו שהביא רש"י.. אולם אם כך לא מובן מדוע ישנם פרטים כ"ך רבים שמרחיקים את הדין הזה-שבמשנה קודם לזו(עא' ע"א)נאמר 'היה אחד מהם גידם או חיגר או אלם או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה שנאמר "ותפשו בו אביו ואמו" ולא גידמין "והוציאו אתו" ולא חיגרין "ואמרו" ולא אלמין "בננו זה" ולא סומין "איננו שמע בקלנו" ולא חרשין' לכאורה כיון שאכל ושתה כמו בן סורר ומורה סופו ילסטם את הבריות?-ואולי לא אומרים שסופו מלסטם את הבריות אלא דווקא כשעושה זאת ע"פ הרגלו הטיבעי- ז"א אומרים חז"ל שהתורה הגיע 'לסוף דעתו של בן סורר ומורה'(בברייתא)ולא מובן מיילא היה נאמר שהתורה הגיע לסופו מה יהיה בו-מובן-אולם מה זה 'סוף דעתו'?-אלא זה בא לומר שמה שיהיה בסופו תלוי בדעתו-שמה שבסופו 'שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא' לא מחייב שיעמוד וילסטם את הבריות-שיכול להיות שיהיה בצער גדול אבל עדיין לא יהפוך ללסטים-אלא הנקודה הבעייתית היא 'דעתו' שבדעתו רואה בזה דבר טבעי שאין בו שום בעיה -ולכן כשלא יהיה לו מה לאכול ולשתות הוא ילך וילסטם שבדעתו חושב שמגיע לו הכל וזה טבעי אצלו-ולכן אז ודאי שילך וילסטם את הבריות(שלא כמו עשיר שנעשה עני שלא ילך ללסטם בשל כך)והנה אם ש להוריו בעיה קשה כמו גידם/חיגר/סומא/ חרש-הילד מצד עצמו מרגיש מועקה קשה שרע לו ולא נעים-ולכן כשמתמרד זה לא ניקבע בו בטבע שנחקק בו רוע כזה-אלא מתמרד ואוכל ושותה כדי להרגיע עצמו-ולכן בעתידו כשיגדל לא ילך וילסטם בריות כדי לאכול ולשתות כיון שזה לא נחקק בו כטבעי לאכול ולשתות על חשבון רעתו של האחר-ולכן גם קודם מתרין ומלקין אותו לודאות שאולי יחזור בו- שלא ניטבע בו בטבעו עדיין-שכשיולקה יזדעזע ויחזור בו מהרגל טבעו הרע,אי נמי-כיון שהם בעלי מום רואה בהם חלשים ולכן לא מקשיב להם-אבל משאר האנשים מפחד ולכן לא ילך ללסטם-ולכן אמרו חז"ל שילסטם את הבריות ולא אמרו שיגנוב(שגם אז יכול להרוג אם יגלוהו תוך כדי גנבתו)כדי לרמז על החומרה שבמעשיו-שאינו מפחד-שכך התרגל-ולכן הלימוד שאינם חיגרים וכדו' זה מהפס' שזה נישמע כסמכותי מאד-שתופסים אותו ומוציאים אותו ומאשימים אותו בחומרה("בננו זה") שזה מרגיש סמכות חזקה כדי לומר שעם כל הסמכותיות זה לא עזר להם,ולכן מובן שדרשו חז"ל שמי שלוקח אשת יפת תואר סופו לשתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה וסופו לבן סורר ומורה(רש"י כא,יא-ובסנהדרין קז,א)ששורש בן סורר ומורה נעוץ בלקיחת יפת תואר(בסנהדרין זה יותר מודגש 'כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה')שיפת תואר הותרה משום יצה"ר שלא יוכל לעמוד בו(רש"י שם,קידושין כא,ב)שיצר הערוה הוא חזק ועמוק באדם ולכן לא יוכל לעמוד נגדו ולכן בסופו כיון שנתן ליצרו-שנכנע לו-כך סופו שיצא ממנו בן סורר ומורה שיצרו שולט בו ויעבור על איסורים,והצלת אשה מאונס שמותר להציל ע"י הריגת האנס נילמד בהיקש לרצח-כך שזה גם מביע שבעומק יצר שניהם קשור בשורשו-וכך גם בפועל ע"י יצר העריות(יפת תואר)משריש את יצר ההרג(בילדיו-בן סורר ומורה)ולכן גם מובן מדוע רק במלחמה הותרה יפת תואר ולא תמיד-שזה משום שבמלחמה יש הרבההרג ולכן אז יצר העריות מתחזק בהרבה יותר מכל זמן אחר.