שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ... וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט... לֹא תִקַּח שֹׁחַד... צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה...  (ט"ז י"ח - כ').

   את הפרשה הזו, הרבה אנשים אוהבים. מדוע? משום שראשית הפרשה עוסקת בענייני "סמכות והנהגה" ברמה הגבוהה ביותר.

   בפרשתנו נותנת התורה כוח וסמכות לשוטרים ולשופטים "לאכוף את החוק" ולשמור על הגבולות ולהעמיד במקום את מפירי הסדר, והרבה אנשים מזדהים עם העניין ומוצאים כאן כר נרחב לפעילות וְתִמְרוּן בחיי היום יום, והצדקה להנהגתם התוקפנית והתובענית, הדורסנית והשרירותית. מה כוונת המשורר החזן והפייטן?

   כל אדם באשר הוא, קשור להנהגה ושררה. גם מי שאינו מנהיג קהילה ולא זכה להיות "ראש ישיבה", גם מי שאינו טייס או פקיד ואין לו בפועל כל תפקיד, מכל מקום משמש הוא במשרה הנכבדה שנקראת "ראש המשפחה".

   הוא זה שנותן את הטון והצביון לבית, הוא המילה המרכזית במשפחה, הוא האיש שבוחר את מקום לימודי הילדים ומחליט איזו כשרות תיכנס לבית ואיזו לא - ועם איזה רב להתייעץ בשעת הצורך, (כן כן, יש דבר כזה "להתייעץ עם רב"), הוא הסמכות העליונה של האישה והילדים, וכולם תלויים בו לְשֵׁבֶט או לחסד. אכן "ראש המשפחה" זו תפקיד של הנהגה ושררה - ועל כך אין עוררין, וכאן בעצם גלומה הבעיה. היכן?

   יש אנשים המנהלים את ביתם ביד רמה ואיכות רבה, הם יודעים בדיוק מהו הגבול העדין שבין חינוך ובניין - לחיכוך לא לעניין, והם מצליחים לנהל את ביתם ולרומם אותו כהלכה ולהצמיח בו פירות מתוקים אשר הרואה אותם אומר "ברקאי". אנשים אלו יודעים בדיוק מה טמון במשפט "אישה וקטן - לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סנהדרין קז ע"ב), הם מכירים את דברי רש"י הקדוש שפירש שם שתינוק ואשה דעתן קלה - והדוחה אותם מטרדן מן העולם, ומשום כך הם מנהיגים את ביתם מתוך נועם וקדושה ואחדות וחמימות והרמוניה נפלאה.

   אך מצד שני יש אנשים אשר מנהלים את ביתם בצורה קרה ונוקשת אשר לא הייתה מביישת אף עריץ ופריץ, ואם אחד מבני הבית ממרה את פיהם או חולק על דבריהם או מדלדל את מעמדם, בו ברגע הם עורכים לו משפט שדה ונוקמים ממנו את כבודם האבוד. לא משנה אם האישה עשתה את השגיאה או שְׁיַד הילדים היתה במעל, יהיה מי שלא יהיה, ראש המשפחה פותח כנגדו חזית דורסנית ומראה לו מי הבוס וידו של מי על העליונה, ופועל כנגדו ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול וּבִּשְׁפַטָים גדולים.

   אותו ראש אבטיח, סליחה! אותו ראש משפחה בטוח שהוא עושה "שליחות קודש" בכך שהוא משליט את החוק והסדר בביתו - ולא נושא פנים לאיש, אין לו ספק שבשמים מצדיעים לו על תעוזתו ותוקף הנהגתו - ובכל לילה רוקדים עם נשמתו הטהורה בכל הרקיעים, ואין הוא יודע שבשמים בוכים עליו ועל התנהגותו ו... הוא גם יתן על כך את הדין, ובדרך כלל הוא גם ישלם על התנהגותו מחיר גבוה בעולם הזה. ברשות הרבים וברשות היחיד וברשות בעל הבית והמסובים, נרחיב מעט את הדברים ונחדור לעומק הנתונים:

   א) מהו התפקיד של ראש המשפחה?

   אמת ויציב ונכון שראש המשפחה הוא "האדון" של הבית. אך האם אנו יודעים מה מסתתר מאחרי המילה "אדון"? מה ביאורה "במשקפיים של תורה"? היכן באמת מצאנו בתורה מילה הדומה למילה הזו?

   בידיעה החשובה הזו, רמזה לנו התורה יסוד כביר ואדיר ובלתי שביר:

   רבים חושבים שביאור המילה "אדון", זה דיקטאטור עריץ שתלטן ורודן, הנמצא מלמעלה ומחלק פקודות. אך התורה מגלה לנו שתפקידו של "האדון" לעמוד מלמטה, מתחת לכולם, ולתמוך ולחבר ולהעמיד ולייצב את הקרשים (את הציבור), ולאחד את כל הקרשים הבודדים (את האישה וילדים) לקיר אחד ויציב וחזק.

   אכן ראש המשפחה הלא הוא "אדון הבית" - אמור לאחד את בני משפחתו ברוך ונועם ואהבה ולשאת את משא בני הבית ולתמוך בהם, ולא להשתרר

   מעליהם ולהכביד עליהם.

   בגמרא מסופר על רבן גמליאל שרצה למנות שתיים מתלמידיו למנהיגות מסוימת, אך אותם התלמידים הצטנעו ולא חפצו לקבל את המעמד הרם והנשגב הזה. קרה להם רבן גמליאל ואמר להם: כסבורים אתם "שמנהיגות ושררה" אני נותן לכם? איני נותן לכם אלא "עבדות"! (הוריות י' ע"א). "שהשררה" עבדות היא לאדם, לפי שמוטל עליו עול רבים (רש"י שם).

   אכן "מנהיג" אמור לישא בעול הרבים ולרפד את קשייהם ולתת להם כתף תומכת ולא להכביד עולו עליהם ולרדות בהם. רבן גמליאל מגלה לנו שזו מלאכה לא קלה, ועד כדי כך שהוא מכנה את "ההנהגה" במילה "עבדות", ואין ספק שזה מלמד אותנו הרבה. ומי שחושב שמטרת המנהיג לכופף אליו את הציבור - ולהפוך אותם לשפוטים שלו, אין הוא אלא בוגד בתפקידו.

   ב) מהי הסכנה שבהנהגה רודנית ונוקשת

   חכמנו לימדונו שאדם המנהיג את ביתו במשטר של נוקשות - הרי הוא מרבה שם "אימה יתרה", ועל ידי כך אשתו וילדיו פוחדים ממנו ומתגובתיו והם עלולים להכשילו בדברים הכי חמורים, כמו גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת (גיטין ו' ע"ב) וענייני כשרות (גיטין ז' ע"א).

   במילים אחרות, במקום שאותו ראש המשפחה יְפַתֵחַ לבני ביתו את הרגש הרוחני, תחת זאת הוא מפתח אצלם "תכונות של ריגול" - וכל הזמן הם טרודים "איך להסתדר איתו" ולטשטש את בעיותיהם.

   ואל יחשוב אדם שאם הוא ירא שמים גדול ובביתו מקפידים על כל דקדוקי ההלכה, ממילא בני ביתו לא יעזו להכשילו ולטשטש את שגיאותיהם. זה חשבון עקום ופגום, שהרי הגמרא מביאה בעניין סיפור נורא שקרה בביתו של יהודי רם ונישא וירא שמים גדול, ולמרות כל גדלותו ועוצמת קדושתו - בני ביתו ניסו להכשילו בענייני כשרות, מחמת שבביתם הופעלה "אימה יתרה" והם פחדו מתגובתו.

   שורה תחתונה: "חינוך" ליראת שמים, אי אפשר לעשות על ידי "אימה יתרה". זו עובדה מוגמרת שלא ניתן לשנות אותה, ומי שחושב אחרת - הרי הוא משחק באש. רוצים מסמכים? אין בעיה. יש בעולם הרבה "מסמכים חיים" המאשרים את הדברים הללו.

   הרבה "נוער פצוע" זרוק היום ברחובות ומנותק משתי העולמות, נוער שאיבד את העולם הבא - ואינו מצליח לשרוד את פיתולי ופיתויי וגירויי העולם הזה, ועל פי רוב זה נגרם מחמת "אימה יתרה" שהפעילו ההורים כנגדם, וזה מה שגמר להם על היראת שמים.

   כמו כן הרבה "שלום בית" נמחק ונמחה והתאדה מבתים רבים, בגלל "אימה יתרה ושתלטנית" שנהג הבעל כלפי אשתו.  אותם בעלים מתוקים רַדוּ בנשותיהם בשבט לשונם ובהתנהגותם השתלטנית - ולא שמו על ליבם את דברי הרמב"ם שפסק בהלכותיו בזו הלשון: וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו... ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עַצֵב ולא רוגז (רמב"ם אישות ט"ו י"ט).

   אותם בעלים התעלמו מההדרכה הזו שנתן כאן הרמב"ם - וחיזרו אחרי השררה וְכֵּיס ההנהגה וניצלו את מעמדם וחיזרו אחר כבודם, ועל ידי כך גרמו לשלום ביתם לעלות על שירטון וליפול לטמיון, והקשר שלהם עם בין זוגם התמוסס והתנפץ והתפוצץ.

   ולמען הסר ספק מלב עיקש ומפקפק וכל איש מתחמק, נעלה כאן הגדרה ברורה:

   כאן המקום להשחיל פרט מאוד מעניין: חכמנו לימדונו שאדם שמפעיל על עדתו את הרודנות והנוקשות, אזי יגרמו משמים שלא יראה סימן ברכה בעמלו ולא יראה את בניו תלמידי חכמים (ראש השנה י"ז ע"א), ומבארים מפרשי התלמוד שזו "מידה כנגד מידה". כמו שהוא הטיל על הציבור אימה יתרה ומנע מהם את השמחה, כך ימנעו ממנו לראות בהצלחת בניו ולשמוח מכך (ריטב"א שם). מי מאיתנו מעוניין להגיע "להישג" הזה?

   ג) כיצד אמור לנהוג "מנהיג איכותי"?

   אין ספק שראש המשפחה הוא השופט והשוטר של הבית! הוא זה שאמור לעמוד כחומה בצורה בפני כל פִּרצה ולעצור את הרוחות הרעות והזרות אשר היצר מנסה להחדיר אל הבית, על כתפיו מוטל העול הכבד של חינוך הילדים ועליית אשתו ביראת שמים, והוא אמור לפתח את צביונו הרוחני של הבית. אך מה הם "כלי העבודה" שהוא אמור להשתמש בהם בתפקידו?

   רוך, חמימות, אהבה ונועם, פרגון והערכה, חובתו להבין שדיבור נעים ורגוע מצליח לחלחל עמוק ולבצע את השינויים הכי עזים, דיבור כזה חודר לשומע אל עומק נשמתו ומתקבל ומתיישב היטב על ליבו, שהרי הוא נקי מכל מחיצות.

   זו לא תזה מחודשת ולא השערה מדעית, אלא זה כתוב בגמרא בפירוש, הגמרא אפילו מדגישה שאין כאן שום סוד גדול - וזו סברא הגיונית ופשוטה. דיבור בנחת בחן ובנועם - מחלחל היטב באוזני השומע וחוקק בו רושם, והוא נקלט ומתקבל בצורה הכי טובה  (גיטין ז' ע"א).

   אין ספק שזה נשמע נחמד וטוב. אך מה לעשות שיש מצבים חריגים שבהם לא מועילה היד הרכה - וצריך להפעיל את היד הקשה. כיצד יש לנהוג באותם זמנים?

הרמב"ם פוטר לנו את השאלה בהלכה הבאה:

   הרמב"ם מלמדנו שראש המשפחה אמור להיות מושלם במידותיו - ולחנך תמיד מתוך חמימות ונועם ורגש רב, וגם כאשר יש לו סיבה מוצדקת להשתמש במעט יד קשה ולהפעיל כעס - עליו לעשות זאת רק בהעמדת פנים "כְּאִילוּ" כועסות - אך לא לנהוג כך באמת, ואין ספק שזה אחד הדברים הכי קשים לביצוע.

   אכן תפקיד ההנהגה דורש מהאדם השקעה רבה בעבודת המידות. מנהיג אמיתי גם אמור "להקריב מעצמו" ומהנאותיו למען בני הבית - ולא להקריב את בני הבית למען הנאותיו. מי שחי ברמה הזאת, אשרי חלקו ואשרי משפחתו.

   כאן המקום לציין שגילו לנו חכמנו שאדם המתנהג בעולם הזה עם בני ביתו ברוך ונועם ומעביר על מידותיו ולא נוהג בשיטת "יקוב הדין את ההר", כך יהיה משפטו בעולם העליון לאחר 120 שנותיו - והרווח כולו שלו. רבותינו גילו לנו גם שההתרחקות מהכעס וההקפדה - זו סגולה נפלאה לאריכות ימים (תענית כ' ע"ב), ומי לא חפץ בבונוס הזה?

   ד) מה ההבדל בין הדורות שלנו לדורות הקודמים?

   חובה על כל מחנך ומנהיג לדעת שדורנו אינו כמו הדורות הקודמים. בדורות הקודמים הנוער היה יותר בוגר ומבין ואחראי ורגיש, היה אז לנערים כלים גדולים אשר דרשו גישת חינוך אחרת, יותר ישירה - ופחות רכרוכית, אך לצערנו הדורות היום נחלשו.

   היום הנוער יותר תינוקי ומפונק - ופחות בשל. הנוער עטוף בתפנוקים ואביזרים רבים אשר מרפדים את חייו ומרגילים אותו "לא להתמודד".

   חם לך? יש מזגן. צמא למוסיקה? תלחץ על המערכת ואברהם פריד ינגן לך בסלון כאוות נפשך. אבא בשוויץ ואתה מתגעגע? חייג אליו לנייד ודבר איתו כלבבך. אתה רעב ואמא לא בבית? תוציא את החמגשית מהמקרר ותכניס למיקרו, ותוך שתי דקות תקבל ארוחה חמה ועסיסית.

   הנוער היום לא יודע להתמודד, קשה לו להסתדר עם המילה "אחריות", הוא מחובר יותר מדי לסינר של אימא, ולכן חינוך שלו צריך להיות יותר רך ועדין מהחינוך שהיה בדורות הקודמים.

   מי גילה לנו את הסוד והיסוד הזה? שלמה המלך החכם מכל אדם הודיע לנו את הדברים במילים ברורות: חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ (משלי כ"ב ו'). שלמה החכם מלמדנו שאין "מתכון קבוע" לחינוך הילדים, אלא כל ילד צריך לחנכו על פי דרכו ואופיו והכלים שיש לו.

   אותו דבר קרה גם אצל האישה. פעם האישה הייתה בנויה אחרת, היה לה יותר כוחות נפש, היא יכלה לשלוח את בעלה מהבית שנה שלימה - כדי שילמד תורה במקום רחוק, והיא הצליחה להתמודד עם זה כהוגן (אשתו של רבי רחומי ועוד נשים רבות). נציין רק שהיו נשים ששלחו את בעליהן 24 שנה מהבית - העיקר שיצא גדול בישראל (רחל, אשתו של רבי עקיבא).

  כמו כן, בעבר הנשים היו יולדות בבית עם חוסר תנאים ונתונים - והצליחו לעמוד בכך בגאון, הן גם היו הולכות לכבס בנהר ולשאוב מים - ובביתם לא כיהנו פאר מייבש כביסה ומעמד מזון ומגהץ קיטור ושאר מנעמי הטכנולוגיה, והם התמודדו עם זה יפה.

   אך בימינו האישה שונה, היא יותר חלשה ודלת כוחות בגוף ובנפש. ממילא אם הבעל מעמיס עליה - וכל שכן אם הוא מטיל עליה אימה יתרה, אין ספק שזה גובל באכזריות! [כמו כן, לעולם אין להצליב את האישה עם האימא והסבתא - ולדרוש ממנה כמו שאביך וסבך דרשו מנשותיהם, שהרי אמך וסבתך היו עשויות מחומר אחר, וחיו בדור אחר, ויש להם נתונים אחרים].

   לצורת החיים הזו עם הרגישות הנפלאה והעשירה שראינו כעת, מתכוונת התורה בפרשתנו:

   שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ... בכל בית וקהילה וציבור צריך שיהיה אדם אחראי על הצביון הרוחני אשר יעמוד בפרץ וילחם בכל סכנה רוחנית שלא תיפגע בציבור, אבל אותו שופט ושוטר צריך לזכור פרט מאד חשוב:

   וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק... מה זה משפט צדק? להנהיג את המשפחה והציבור בצורה נכונה, מתוך מסירות ודאגה כנה אליהם, כמו המתכון התורני שראינו לאורך כל המאמר.

   לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט... לֹא תִקַּח שֹׁחַד... צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף... זה מה שאמור לעניין את האדם המנהיג, ולא לנצל את הבמה למען האינטרסים והכבוד האישי שלו.

   לְמַעַן תִּחְיֶה... התורה מודיעה כאן לאדם סוד קטן. אדם שלא נוהג בצורה הזו, מי שנוהג בחוסר הגינות עם בני עדתו - וכל מה שמעניין אותו זה שכסאו יהא רם ונישא ויציב וחזק, אם המנהיג מתעניין באינטרסים שלו - ואין הוא מוכן להקריב מעצמו למען בני עדתו, אזי... חייו אינם חיים! הוא לא יצליח ליהנות מהעולם, והמירמור וחוסר הסיפוק יהיו מנת חלקו.

   משום "שהאהבה והשמחה" הם תוצאה של "נתינה". מי שמשקיע בשני לשם שמים - שלא על מנת לקבל תמורה, אזי נפשו נקשרת בנפש המקבל, ויש לו סיפוק ונחת להימצא במחיצתו. אך מי שכל הנתינות וההשקעות שלו הם כדי למשוך לעצמו על ידי זה כבוד ותענוגות, בעצם אין הוא לא "נותן לשני" אלא "סוחר עם השני" - ועל ידי כך הוא מאבד את הרגש שבנתינה, וממילא הנתינה הזו לא גורמת לו לשמחה וסיפוק ונחת.

   התנא באבות מעביר לנו מסר דומה, ומודיע לנו הודעה חד משמעית: כל אהבה התלויה בדבר, אין סופה להתקיים. רק אהבה "שלא על מנת לקבל", היא זו שנחשבת לאהבה אמיתית היוצרת קשר רגשי בין המקבל והנותן (אבות ה' ט"ז).

   מי שזוכה לאמץ את הידיעה הזו "בשלום בית ובחינוך הילדים" והוא משקיע בבני עדתו - נטו למענם, שלא על מנת לקבל תמורה, הרי הוא משקה את ביתו בדליים גדושים של "רגש" - וממילא הוא מתחבר עם לבבותיהם ונעים לו להיות במחיצתם, והרווח כולו שלו. זה מה שרומזת לנו הפרשה במילים "לְמַעַן תִּחְיֶה".

   כאן תם המאמר, ומכאן והלאה מתחילה העבודה.

   יש מי שחולק?