בהמשך לפינה בגיליון שעבר, נפרט מעט בעניין כשרות התרופות. כזכור, קיימת הבחנה בין גלולות חסרות טעם לבין הסירופים וכדורי המציצה שיש להם טעם. הראשונות אינן מחויבות בהכשר [כי אינו ניטל בדרך אכילה אלא בבליעה בדווקא, ולדעת רבים גם אינו בגדר מאכל שהרי אינו ראוי לאכילת כלב] ואילו התרופות שיש בהן טעם טעונות הכשר.

בפועל, לא מצינו חותמת כשרות על סירופים וכדורי מציצה תרופתיים. הסיבות לכך: קושי להגיע לכל מפעלי חומרי הגלם בתעשייה הפרמצבטית, וכן החשש שנוכחות חותמת כשרות על תרופה, תוביל למצב שחולים המוכרחים ליטול תרופות עלולים להימנע מכך בשל העדר חותמת. ככלל, בסירופים הממותקים אין חומרים מהחי למעט גליצרין שיתכן ומשתמשים בו להסמכה והמתקה, ולעתים גליצרין עשוי ממרכיבים מן החי שאסורים. אלא שהסירופים המיוצרים בארץ אינם מכילים גליצרין, וגם רוב הסירופים התרופתיים המיובאים מחו"ל אין בהם כל חשש, כגון אוגמנטין, זינת ועוד רבים.

סוגיית הוויטמינים למיניהם יותר בעייתית מבחינת הצורך בהכשר. כאמור, ההיתר לצרוך תרופות חסרות טעם ללא הכשר מתבסס בעיקר על כך שהבליעה איננה דרך אכילה. "שלא כדרך אכילה" הותר לחולה שאין בו סכנה [הגרשז"א, מנחת שלמה,י"ז, הסובר, מאידך, שתרופה נחשבת אוכל!] בזמננו רבים צורכים ויטמינים ותוספי מזון מרוכז לצורך חיסון הגוף ושמירת הבריאות וא"כ אין מדובר בחולים בפועל, וכפרט שדווקא בוויטמינים יש יותר סבירות להימצאות חומרים שאינם כשרים העשויים מן החי [כגון אומגה 3 ועוד]. לכן, למרות שגם בהעדר הכשר יש על מי לסמוך, ראוי להקפיד על אישור כשרות מוסמך ויש בד"כ אלטרנטיבות כאלה. ואם מדובר בחולים וכן מעוברות ומניקות אשר זוהי הוראתם הרפואית ואין אלטרנטיבה כשרה –דינם ככל תרופה ואל להם להימנע מנטילתה.