בספרי חסידות (במהרי"ל) מובא שחנוכה הוא סוף זמן ימי הדין שמתחילים בתחילת השנה. נראה שזה רמוז בדברי ב"ש שלומדים שהסדר של הדלקת נרות החנוכה של המהדרין מן המהדרין הוא פוחת והולך, כשאחד הטעמים הוא: 'וחד אמר: טעמא דב"ש כנגד פרי החג' (שבת כא,ב). ממילא יש קשר לסוכות שהוא סוף זמן ימי הדין של תחילת השנה (כמובא בקבלה, וכן זה מרומז בדברי חז"ל, כמו שהביא מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל' על הו"ר), ואין זה סוף הדין עצמו ממש, שהוא נגמר ביוה"כ, אלא זה כהמשך ממנו, וכך גם חנוכה הוא כהמשך קטן יותר. נראה שזהו גם העניין שהנרות פוחתים (לב"ש) שזה מראה שקודם היה העיקר, שכך כוח ימי הדין היה מקודם חזק, ולאט לאט קטן. לכן גם הטעם השני לב"ש הוא: 'חד אמר: טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין' (שם). שזה מסמל כמה זמן נשאר, כעין לדרבן לתשובה, שלא נשאר הרבה זמן עד הסיום הגמור שבסוף ימי חנוכה. נראה שב"ש ראו קשר לסוכות, שאז מקריבים שבעים פרים כנגד האומות: 'א"ר אליעזר: הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה' (סוכה נה,ב). בסוכות מקריבים שבעים פרים כדי שירד גשם לאומות העולם ('שבעים פרים – פרי החג שבעים הם, חוץ משל שמיני, כנגד שבעים אומות, לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם, לפי שנידונין בחג על המים'. רש"י) עניין הגשם קשור לחיי האדם, שאדם אינו יכול להתקיים ללא מים, לכן יש בזה קשר להמשך מעשי"ת כקשור לחיי האדם. לכן סוכות הם כעין המשך הדין מעש"ית, וחנוכה שהוא גם כהמשך הקשור לימי הדין, הוא מתדמה בנרות לפרים שכנגד הבאת המים לעולם (שזהו הקשר לימי הדין בסוכות). וזה דווקא בפרים, כיון שזה ההבדל שביננו לאומות, שאנו צריכים להתבדל בקודש, ודרך זה לקדש את כל העולם (והאומות שבו). לכן בפרים זה מתבטא שיש שבעים פרים ויש פר אחד (בשמ"ע), שהוא ההבדל ביננו לגוים, ודרך זה גם משפיעים להם לחיוב. כך גם בחנוכה הוא שמונה ימים, שזה כנגד סוכות שכולל את שמ"ע, כנגד שהיוונים רצו לטמאנו, ונשארנו בקדושה כמו עניין שמ"ע, שמובדל מהגוים – שלא מושפעים לרעה האומות. עוד נראה שעניין הפרים קשור לימי הדין, כיון שעשי"ת קשורים לחטא העגל, שביוה"כ ה' סלח לנו ('יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות' [תענית ל,ב]. '… ובוקר יום כפור ירד, שהוא עשרה בתשרי. ואותו היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי' [רש"י]. שהלוחות השניים זה ביטוי לתיקון העגל שבגללו נשברו הלוחות הראשונים) ולכן בסוכות מקריבים פרים, כנגד תיקון לאומות על שהחטיאו אותנו בעגל ('"אלה אלהיך" - ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו' [רש"י שמות לב,ד]) [ועדיין מחטיאים: 'ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות' (ברכות יז,א)], ולכן זה קשור לימי הדין (על העגל). גם בחנוכה היה גילוי של זה, שמצד אחד ניסו להחטיאנו (כמו בעגל), ואף פעלו כך בהדגשה יתרה: '"וְחֹשֶׁךְ" זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן. שהיתה אומרת להם: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל' (ב"ר ב,ד), הרי שממש כעין העגל, קשר לשור וכפירה בה'. לכן ראו ב"ש את חנוכה כהמשך לפרי החג, ולכן גם יש קשר לימי הדין ששורשם בכפרה לעגל. דבר זה התגלה עוד בזמן המדבר, שהכפרה על העגל קשורה להקמת המשכן, ומלאכתו הסתיימה בזמן של חנוכה: 'אמר רבי חנינא: בעשרים וחמשה בכסליו נגמרה מלאכת המשכן, ועשה מקופל עד אחד בניסן... ומעתה הפסיד כסליו שנגמרה מלאכה בו? לאו, מהו "ותשלם" אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם לו. מה שילם לו הקב"ה? חנוכת בית חשמנאי' (פסיקתא רבתי. ו). הרי שסיום מלאכת המשכן קשורה לחנוכה, וממילא גם יש קשר לכפרה, ולכן קשור לימי הדין (שבו עיקר הכפרה לעגל). סוכות הוא המשך ליוה"כ שבו נתנה הסליחה, שבסוכות מתגלה בגלוי שה' סלח, שלכן אז אנו תחת כנפי השכינה בסוכה, כעין קשר למשכן שבו השכינה. לכן אז מקריבים פרים לגוים כרמז לכפרת העגל בגלוי בעולם (כגילוי לגויים [ואף כפרה גמורה אף לחלק של הגוים]), וכך גם בחנוכה היה נס פך השמן ונס הניצחון שהתגלה בזה לכל העולם שה' עמנו, וכך מוכרז בהדלקת הנרות ברבים, שה' מאיר לנו באור שכינתו. נראה שגם ב"ה מודים לכל זה, אלא שבהדלקה הם מדגישים את הגלוי לכל, שהיה נס המנורה והנצחון, ולא מדגישים את מה שנסתר ונמצא בשורש. לכן גם טעמם 'דמעלין בקדש ואין מורידין' (שבת שם), שזהו המצב הרגיל, כשלא מדגישים את העניין של תשובה לכפרה (שהוא הורדת החטא, ולכן יורד כב”ש), וכן 'כנגד ימים היוצאין' שמדגישים את העליה התמידית שכל יום עולים עוד ועוד, וכך מצטבר לדרגת קדושתנו. אולי לב"ה הקשר לסוכות מתבטא בעניין של הוספת טוב, שזהו שבסוכות בונים סוכה ולוקחים ארבעת המינים, שזה עשיה חיובית (להבדיל מיוה"כ שהוא ביטול עשיה) שהיא נצרכת לקדושה, כך שגם היא חלק מתהליך התשובה השלם (ולכן גם קשור להמשך לימי הדין, בחלק של הוספת החיוב כהשלמה לחסרון של התשובה, שיש בה תוצאה של מיעוט בעשיה חיובית בתיקון העולם [ראה ב'לזמן הזה' 'ראשון לחשבון עוונות' למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן שליט”א]), וזה רמוז במעשיהם של החשמונאים כמו שמובא בספר החשמונאים: 'ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה', אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו' (חשמונאים ב,י). הרי שחגגו עם לולבים וערבות כביטוי לחג סוכות, כך שזה מרמז על העשיה החיובית שיש בארבעת המינים.