"כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה" (דברים כא,י-יד). ע"ד הדרש רמזו כאן על המלחמה נגד יצה"ר; ומקור הדברים בזוהר: '(דברים כ״א:י׳) "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ”. רַבִּי שִׁמְעוֹן פְּתַח (הושע ח׳:ג׳): "זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ”. מַאי "זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב"? דָּא יֵצֶר הַטוֹב; דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא קְרָיֵיהּ טוֹב, דִּכְתִיב (קהלת ד׳:י״ג) "טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם”. "אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ”, דָּא יֵצֶר הָרָע, דְּאִיהוּ שַׂנְאֵיהּ דְּבַּר נָשׁ; דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא קְרָיֵיהּ שׂוֹנֵא, דְּסַגִּיאִין שְׁמָהָן אִית לֵיהּ, דִּכְתִיב (משלי כ״ה:כ״א): "אִם רָעֵב שׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם”. וְדָא הִיא אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שם ט): "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי”. וְעַל דָּא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְשַׁוָּואָה מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא עֲלֵיהּ, בְּגִין דִּיהֵא תְּבִירָא בֵּיהּ, דְּלֵית לֵיהּ קִטְרוּגָא לְיֵצֶר הָרָע, בַּר מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא. וְעַל דָּא כְּתִיב (דברים ו): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ”, עַל תְּרֵי יְצָרֶיךָ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה: יֵצֶר הַטוֹב מַאי בָּעֵי מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא? אָמַר לֵיהּ: יֵצֶר הַטוֹב אִתְעַטַר בְּהוּ, וְיֵצֶר הָרָע אִתְכְּנַע בְּהוּ. וְעַל דָּא "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ", דָּא אִיהוּ יֵצֶר הָרָע. דַּאֲנַן צְרִיכִין לְמֵיפַּק לְקִבְלֵיהּ בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, וּלְקַטְרְגָא לֵיהּ, וּכְדֵין יִתְמְסַר בִּידָא דְּבַּר נָשׁ. כְּמָה דְאִתְּמָר: "וּנְתָנוֹ ה' אלקיך בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ”' וכו' (זוהר חדש, תחילת “כי תצא"). הזוהר דורש את הפס' על המלחמה ביצר, ועל זמן אלול, ראה שם בהמשך ע"פ הדרש של הקבלה. אולי אפשר לדרוש ע"ד הדרש שהיסוד לחטאי ישראל נובע משני מקורות; מהצד הפנימי – מצד היצר הרע שבאדם, ומהצד החיצוני – מאומות העולם: 'ור' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך; ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם' (ברכות יז,א). 'ומי מעכב – שאין אנו עושים רצונך. שאור שבעיסה – יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו' (רש"י). לכן בפס' הראשון נאמר כנגד יצה"ר: "כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו", שכאשר תצא למלחמה נגד יצה"ר (שהוא אויבך, כמו האויב שבא להרגך במלחמה: 'אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר (תהלים לז, לב) "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו". ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו, שנאמ' (תהלים לז, לג) "ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו"' [סוכה נב,ב]), ה' יתנהו בידך, והוא יהיה שבוי שלך, שיהיה משמשך לעבודת ה' ('"בכל לבבך" – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע' [משנה; ברכות ט,ה]). הפס' השני מתייחס לחטאים שהגוים גורמים לנו: ”וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה". בנות הגוים היו מתלבשות יפה כדי שימצאו חן בעיני שוביהם ויבוא לזנות עמהם ('"והסירה את שמלת שביה" – לפי שהם נאים; שהנכרים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם' [רש”י פס' יג]) ולכן רואה בעיניו "אשת יפת תאר” ומתפתה, שזהו שהגוים גורמים לנו לחטוא; וזהו “וחשקת בה” שאכן השפיעה על היצר לחטוא עמה. “ולקחת לך לאשה”, כעין שהגוים יפסיקו לנסות להחטיאנו ע"י שיתגלה חיבור לקדושת ישראל, שלכן יראו את האמת והאור ולא ירצו לפגוע בנו ובקדושתנו (כמו שיש כיום רבים כאלו בעולם, וכך היה בכל הדורות). "והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה", כדי לתקן זאת יש לחבר לקודש, שזהו הבאתה לביתך, כרמז לביהמ"ד שבזה מנצחים את יצה"ר ('תנא דבי רבי ישמעאל: אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ. אם אבן הוא נימוח, דכתיב (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים", וכתיב (איוב יד, יט) "אבנים שחקו מים". אם ברזל הוא מתפוצץ, דכתיב (ירמיהו כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע"' [סוכה שם]), וכן משפיעים לביטול גזרות הגוים נגדנו ('והתניא: את זו דרש רבי מנחם בר יוסי (משלי ו, כג): "כי נר מצוה ותורה אור". תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור … מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם; ואומר (משלי ו, כב) "בהתהלכך תנחה אותך" וגו'' וכו' [סוטה כא,א]. ואף ביסוד התורה יש כח של ביטול שעבוד מלכויות, כמו שנעשה במתן תורה [ע”ז ה,א]). גילוח שיער הראש כנגד יצה"ר שנכנע, ששיער האשה מרמז למשיכת היצר לערוה, כדין הנאמר בשיער אשה: 'אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנא' (שיר השירים ד, א) "שערך כעדר העזים"' (ברכות כד,א). עשית הציפורניים מרמזת על ביטול השפעת הגוים להחטיאנו, כעין שהגוים תופסים אותנו בידיהם להחטיאנו, ונאחזים חזק עמוק עם הציפורניים. וכן כרמז שהגוים מזיקים לנו כמו שהציפורניים גורמות לנזק לאחר: 'והתניא: שלשה דברים נאמרו בצפרנים: הקוברן צדיק, שורפן חסיד, זורקן רשע. טעמא מאי? שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל' (מו"ק יח,א). וכך יהיה לעתיד לבא בשלמות שיתבטל יצה"ר ולא יהיה שיעבוד מלכויות, שזהו: "והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה". הסרת השמלה כמו הסרת יצה"ר שמחטיא ע"י בגדי נשים (שזה מתגלה בבגדיהם, וכן בכביסה כשמכבסים בגדים): 'ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה. ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפילו אינם עליה, שמא יבא להרהר בה' (שו"ע אה"ע סימן כא סעיף א). כמו"כ הבגד נעשה בעקבות חטא עץ הדעת, שאז באו תאוות לאדם, והחל להשתלט היצה"ר על האדם, ולכן אז אדם וחוה התכסו; כך שהבגד מרמז על יצה"ר. הישיבה בביתך ובכיית הוריה זה כרמז לביטול שעבוד מלכויות, שזהו רמז במשפחתה שהם גוים, שמתנתקת מהם ומביתם, ממה שהם פועלים, שזה להחטיא את ישראל; כמו שיש דעה שהכוונה בבכי על אביה ואמה זהו שתבכה על הע"ז שלה (ספרי בפס'. יבמות מח,א-ב), שזהו כעין שהגוים היו מחטיאים את ישראל שיעבדו לע"ז שלהם. וזה בזמן של חודש כרמז שלעתיד לבא ישראל יתעלו לגמרי כמו שהלבנה חוזרת ומאירה ('וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו' וכו' [סנהדרין מב,א]), ואז לא ישפיעו עלינו הגוים לחטא (שמקורו בכח שעבוד מלכויות; וכבר בימנו, בתהליך גאולתנו, יש תהליך של החלשת השפעת הגוים עלינו, וזה ימשיך עד שבגאולה השלמה יתבטל כוחם לגמרי). ואז יכול להיות אתה כאשתו, כעין רמז שהגוים יתחברו עם ישראל לעתיד לבא (וזה קשור לגילוי בית, שישבה ובכתה קודם, כעין רמז שהתחברות הגוים אלינו קשור למקדש – בית אלקי יעקב): "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" וגו' (ישעיהו ב,ב-ג). והסיום: “והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה", כעין רמז בשילוחה לאחר שהיתה בביתך, שלעתיד לבא העמים יחזרו בהם מתו”מ: 'רִבִּי חִיָיה בַּר לוּלְיָינִי בְשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה: כָּל הַמִּצְוֹת עֲתִידִין בְּנֵי נֹחַ לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם. וּמַה טַעַם? "כִּי אָז אֶהְפּוֹךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה”. וּבַסּוֹף הֵן עֲתִידִין לַחֲזוֹר בָּהֶן. וּמַה טַעַם? "נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹתֵימוֹ"' וכו' (יר' ע"ז ב,א). או בדומה, שהם יבואו להתגייר אבל אנחנו לא נקבל אותם (כעין שהיתה בביתו בתהליך, אבל בסוף הוא לא רצה בה): 'אמר להן ר"א: כולם גרים גרורים הם לעתיד לבא' (ע"ז כד,א). 'גרורים – מעצמן נגררין להתגייר אע"פ שאין מקבלין אותן' (רש"י).