ידועה מחלוקת התוספות והרמב"ם:

דהקשה תוס' שאם הממ"ה קאי על המהדרין (כלומר שמדליקין כמספר אנשי הבית וגם לפי הימים היוצאים), לא ידעו הרואים איזה יום הוא בחג (ובלשונו, לא יהא היכר כמה ימים הם). ומכח קושייתו שינה את מהלך הגמרא וס"ל שאחרי הדין העיקרי של המצוה שהוא נר איש וביתו יש בעצם שני אפשרויות הידור, ואינם זה ע"ג אלא זה או זה: או נר לכל א' וא' או נרות לפי הימים היוצאים והדוחק עצום. ראשית, דמהדרין מן המהדרין משמע שכוללים גם את ההידור הבסיסי שהוא הידור כפי מספר האנשים שבבית (ובאופן אחר: "מן המהדרין" לא משמע סתם 'יותר מהמהדרין' אלא 'מתוך המהדרין' (כמו "מ" המתוך ולא רק "מ" היתרון). שנית, לענין הקושי שהיה לתוס' (שעלולים לטעות ולא לדעת כמה ימים הם בליל זה), הרי אפשר ליישב את הקושי: למצוא דרך להדליק באופן שיהיה היכר כמה ימים הם, וכדכתב הרמ"א בשם מהר"ל מפראג שכל א' יניח את נרותיו במקום אחר בבית וכך יהיה היכר בימים (אמנם יישב זאת בטוב טעם ערוך השולחן, שתוס' לשיטתו  שהיו מדליקין בפתח החצר ולא בתוך הבית על שולחנו, וא"כ אין בפתח החצר מקום נפרד לכל אחד ואחד מבני הבית וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שאין היכר איזה יום הוא).

אך הרמב"ם כתב כפשט מהלך הגמרא שההידורים אתי זה ע"ג זה, כלומר הממ"ה מקיימים גם את ההידור הראשון של נר לכל א' וא' מבני הבית.

יש להעיר שכל שיטת התוס' מבוססת על כך שצריך שיהא היכר בימים, וכדברי הגמ' שטעמם של ב"ה וב"ש הוא כנגד הימים היוצאים והנכנסים. כלומר יש ביסוס משמעותי לשיטת תוס' מן הגמרא. אלא שהגמרא הביאה עוד טעם וסברא למחלוקתם של ב"ה וב"ש: כנגד מעלין בקודש וכנגד פרי החג. א"כ מדוע תוס' תפסו שטעם הימים הוא הטעם העיקרי? (שהרי אין שום מקום לשיטת תוס' לולי ענין היים היוצאים). נ"ל לומר שכיון שזהו טעם שהוא יור שייך לחנוכה בפרטות, לכן תפסו שזהו הטעם העיקרי. עד כדי כך שעל זה ביססו את כל שיטתם. 

באמת, הביא הגר"א ראייה נפלאה לשיטת הרמב"ם ולאפוקי מתוס', דלא לחינם הביאה הגמ' את מימרת ר' יוחנן על שני זקנים היו בצידון. ר' יוחנן קמ"ל שהטעם העיקרי של ב"ה וב"ש אינו ענין הימים הנכנסים והיוצאים אלא טעם מעלין בקודש ופרי החג. כלומר זה בא ללמדנו לפסוק שהמהדרין מן המהדרין הוא כרמב"ם ולא כתוס' (הגר"א למד שהרי"ף סובר כדעת הרמב"ם ולא כתוס' מזה שהוא הביא את מימרת שני זקנים היו בצידון. שהרי ודאי הביאו הרי"ף בגלל נפק"מ כלשהיא להלכה. אם כן על כרחך שהרי"ף למד שהטעם העיקרי אינו ההיכר בימים אלא מעלין בקודש ופרי החג, וא"כ ההידור הוא כרמב"ם).

אסיים בהערה מעשית לגבי המנהג כיום: האם בימינו האשכנזים פוסקים כהרמב"ם (מוסיף והולך וגם כנגד כל אחד מבני הבית)? לא לגמרי, וזה משתי סיבות: א. לרמב"ם בעה"ב הוא זה שצריך להדליק את כל הנרו בעצמו. ב. צריך להדליק כמספר כל בני הבית, גם כנגד הנשים שבבית (ובימינו אין מי שעושה כן מהאשכנזים). אלא על כרחך שחזרו האכנזים לנהוג כתוספות שאין בעה"ב מדליק אלא אחד וגם שצריך הרואה להכיר באיזה יום נמצאים לפי מספר הנרות (כך כתב ערוך השולחן סי' תרעא, ט) אלא שעושים היכר בכך שכל אחד מדליק במקום שונה בבית ובזה גם התוס' יודה שמותר להדליק יותר מחנוכייה אחת (וסיים ערוך השולחן וכתב: ודייינו שאנו עושים כמהדרין מן המהדרין אע"פ שאיננו מהדרין, כשיטת התוספות שהמהדרין מן המהדרין אינם מקיימים את ההידור הראשון שהוא להדליק כמספר בני הבית).

האם הספרדים פוסקים בענין זה כהתוספות? נראה שכן שהרי הם מדליקים בפועל רק חנוכייה אחת בכל בית. יש להטעים את מנהגם שהמצוה היא של בעה"ב וכולם נגררים עמו. המצוה היא ריכוזית, ע"י חנוכייה אחת ניכר פרסום הנס יותר. 

לרמב"ם ההידור הוא בכמות הנרות, בלי לדקדק ובלי לחשוב על ה'נראות', איך הרואה יראה ויבין. העיקר הוא שיש ריבוי על ריבוי בנרות, גם כמספר בני הבית וגם כנגד הימים. זה מתבסס על דברי הגמ': מעלין בקודש... כמה שיותר להרבות ולעלות בקודש.

גם לדעת התוספות ההידור ע"י ריבוי אבל ריבוי הנרות הוא מדוד ומדויק. התוספות מתבססים על דברי הגמ' שהנרות הם כנגד הימים הנכנסים והיוצאים. 

עוד יש לבאר בדרך אחרת שנחלקו באופן פרסום הנס, מהי הדרך הטובה בפרסום הנס לרבים. לרמב"ם, כמה שיותר נרות (כמה שיותר אור) כך נראה הנס ביותר. לתוספות פרסום הנס הוא דוקא ע"י שרואים שהנס גדל מיום ליום (ואף ניכר לרואים איזה יום הוא כעת! זהו דבר פלא שיש להתבונן בו: מה הקשר בין פרסום הנס לבין הידיעה איזה יום היום? זה נראה כביכול כרווח נלווה שהמדליק והמפרסם את הנס נותן לרואים).