הוידוי והתשובה[1]

מצות הוידוי

אחד הפרטים החשובים ביותר במצוות התשובה הוא הוידוי. כמו שמובא ברמב"ם בתחילת הלכות תשובה (פרק א, א) שהוידוי הוא עיקר מצות התשובה, וזה לשונו: "כל מצות עשה שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בששגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר"...והתוודו את חטאתם אשר עשו" זה וידוי דברים".

וכן מבאר הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן (קכח) את דברי הרמב"ם, שהוידוי הוא עיקרה'מצות עשה' של תשובה, וזה לשונו: "ואע"פ שהיא [התשובה] סגולה יקרה לכפרעל העוונות, מכל מקום מצות עשה אינה", ובסיום דבריו חזר וכתב: "וכן מבואר בלשון הרמב"ם בספר המצוות (מצוה ע"ג) שהמצוה היא הוידוי וללא התשובה, שהיא כללית וגדולה מאוד, אבל לתוכן של מצות עשה לא יש לה שייכות".

לעומתזאת לדעת רבינו יונה בשערי תשובה (שער א, מ) הוידוי הוא רק פרט אחד מתוך עשרים עיקריהתשובה.

מהו עיקר החידוש וההדגשה של מצוות הוידוי?

לכאורה עיקר הדגש הוא על הדיבור לעומת המחשבה, וכמו שממשיך וכותב הרמב"ם: "ומההיא התשובה? הוא יעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד... וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו" (פרק ב, ב).

אבל נראה שפרט נוסף שהוא עיקרי מאוד בהבנת הוידוי, נמצא ברמב"ם הנ"ל (פרק א,א) והוא ענין העמידה "לפני ה'". וזה לשונו: "חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא". כך נמצא גם בהמשך דבריו שם "כיצד מתוודין? אומר אנאהשם, חטאתי עויתי פשעתי לפניך" (שם בהמשך הלכה א)[2]. כלומר נוסח הוידוי הוא דיבור נוכח ה'.

טעםהדבר

מדועעיקר מצות התשובה היא דוקא הוידוי? מדוע משקלה רב כל כך? יש לבאר זאת בשני אופנים.כאשר אדם מדבר ומפרש את מחשבותיו בפה, התשובה היא אמיתית יותר, מבוררת יותר. אם כןתשובה גמורה היא דוקא ע"י אמירה בפה. כמו ההבדל שבין הקשבה לשיעור לסיכוםבכתב של הנאמר. כך נראה מדברי חז"ל (מובאים בספר 'כד הקמח' לרבינו בחיי, ערךוידוי): "כיון שחטא אדם והתוודה ואמר חטאתי, שוב אין מלאך רשאי ליגע בושנאמר: ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי, כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי בדרך".

ועודיש לתת טעם מצד ה'לפני ה' שבוידוי. כמו כאשר חטא לאדם, יש לפנות אליו ולרצותו,ואין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. כך גם לגבי מי שעבר וחטא לה' שצריךלפנות אליו ישירות.

ועודיש בזה דבר נשגב וחשוב, עומד על כך הרב אלימלך בר שאול זצ"ל ("מןהבאר" פרק תשובה וטהרה). מלבד תשובה מן החטא, ישנה תשובה אל ה', וזהו ענייןהוידוי.

נרחיבאת הדברים. אומר הנביא "אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב"(ירמיהו ד, א). התשובה היא אל ה' (ולא רק שיבה אל עצמו ואל נשמתו). מי ששב בתשובה,אפילו על חטא קטן, זוכה, בעל כורחו, לבוא אל ה' ולעמוד מולו. זהו 'רווח נקי'מהחטא! כמו בעל ואשה שלעיתים נוצרים מתחים ואי נעימויות ביניהם. מאוד קל ונוחלהעלים עין ולעבור הלאה. אבל יותר אמיתי הוא לראות את המצב ההוא כהזדמנות, הזדמנותלהיפגש ולהעלות את הדברים, וכך להגיע לפגישה מחודשת מתוך מקום של קשר וחיבור, מתוךרצון לקשר שלם שאין בו מהמורות. כך גם במצות התשובה (אלא שכאן זו חובה ולא רשות),הוידוי מביא אותנו לעמוד מול ה' וליישב את כל ההדורים שבינינו ובינו. ע"י כך כל'פצע' הולך ונפתח, כל כאב הולך ומתרפא, והקשר עם הקב"ה נהיה נעים, שמח, מלאחיים ומלא התחדשות. אם כן בכל חטא גנוז רווח. כל עבירה (או מריבה, למשל בזוגיות)היא הזדמנות של ממש לקשר מחודש (ע"י הוידוי).

מדבריהראי"ה זצ"ל על הקשר המחודש שיש בתשובה

ישלציין שהראי"ה קוק זצ"ל עסק רבות מאוד בנושא השמחה שיש בתשובה. למשל(פרק ג) מתאר הרב את האדם ששב מחטאו: "והוא הולך ומתרפא... הולך ומתאשר, הולךומתמלא עונג ודשן פנימי... הוי! כמה עשוקה היתה הנפש בעוד משא החטא מונחעליה!... ומה מאושרה היא כעת בהרגישה בקרבה כי כבר נרצה עוונה, כי קרבתאלוקים חיה ומאירה בקרבה".

ועודכותב הרב באגרת (שע"ח, מובא בפתיחה לאורות התשובה) שהחידוש הגדול, בעניןהתשובה, שיש להסבירו בהסברה רחבה בדורנו הוא נושא השמחה והנעימות שנותנת התשובה.כלומר התשובה אינה רק תיקון חטא או קבלה לעתיד ותו לא, וגם אינה מצוה שהיא בדיעבד[1], אלא רוחאיתנה שממלאת את האדם.

נחזורלענין הוידוי. התשובה והוידוי משלימים זה את זה. כבר בשלב שבו אדם שב בליבו, גםללא הוידוי (שהוא השלב הסופי של התשובה), כבר מתמלא האדם שמחה וקורת רוח. שהריבשובו אל המעשה הטוב, הוא שב אל עצמו, ואל אור ה' המאיר בו. אלא שעיקר רוממות הרוחוקרבת האלוקים באות דוקא אחרי שהתשובה הושלמה והובאה "לפני ה'",ע"י הוידוי. לא רק שהאדם שב אל עצמו ומצפונו, אלא הוא שב אל ה'.

"שובהישראל עד ה' אלוקיך... קחו עמכם דברים[2] ושובו אלה'" (הושע יד, ב-ג).