'ונוהגין לומר שיר השירים בשבת של חול המועד' וכו' (שו"ע תצ,ט. ברמ"א). '(יז) ונוהגין לומר שה"ש וכו' - מפני שמפורש בו ענין יציאת מצרים' וכו' (משנה ברורה). והמקור במחזור ויטרי: 'ולכן אנו אומרים אותה בפסח, ע"ש ששיר השירים מדבר מגאולת מצרים, שנאמר "לססתי ברכבי פרעה..”, וכל העניין מדבר מארבע גלויות למבין'. [זהו הסיבה, המקור של הדין מופיע במסכת סופרים פרק יד (בשינוי קל)]. (ראה הסבר נפלא ועמוק ב'הגדה של פסח - לזמן הזה' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א 'שיר השירים ופסח'). נראה שנאמר במשנה: 'אמר רבי עקיבא: חס ושלום, לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים, שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים' (משנה ידים ג,ה). מדוע שיר השירים הוא קודש קודשים? בפשטות זה בא לתת ביטוי שהוא גדול משאר הספרים, ולכן אם הם קודש אז הוא קודש קודשים. אולם נראה לומר יותר מזה, שהנה מובא באבות דר"נ (א,ד): 'בראשונה היו אומרים משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו, שהם היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים, ועמדו וגנזו אותם. עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם' וכו'. שזה ע"פ הדעה במשנה: 'רבי יוסי אומר: קהלת אינו מטמא את הידים ושיר השירים מחלוקת' (ידים שם) [או אולי כדעה: 'אמר רבי שמעון בן עזאי: מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, ששיר השירים וקהלת מטמאים את הידים' משמע שזה לא היה פשוט, שזהו שאולי בהתחלה גנזו עד שאנשי כנסת הגדולה החזירו, ולכן עדיין לא היה ברור מה מעמדם, האם קדושים ממש, ולכן היו צריכים לומר זאת במפורש, שלא להתייחס למה שהיה אצל הראשונים]. מה הייתה הבעיה בשה"ש לכן חשבו שיש לגונזו? מדברי אבות דר"נ (בהמשך) משמע שהבעיה הייתה הציורים של ענייני הקשר לאישה שם, שלכן היו צריכים לפרשם שלא כפשוטם. ממילא נראה שזהו הסיבה שר"ע היה צריך לומר ששה"ש הוא קודש קודשים. שמי שקורא את שה"ש יכול לחשוב שמדובר על שירי אהבה לאשה, וזה דבר רע, כיון שבקדושה אנו מתרחקים מכל מה שקשור לגילוי חיבה בינו לבינה ברבים, כדי להיות טהורים וקדושים. לכן הספר הזה מאוד בעייתי שמדבר הרבה על אהבה בינו לבינה. לכן בא ר"ע ומדגיש שהוא כמו קה"ק שכולו קודש ואין להתייחס כלל לעניין הגשמי שנאמר בו, אלא הכל רמזים לקדושה. שהוא מחובר מעלה מעלה, ולכן אין לקראו כמות שהוא כלל, כעין שהוא מנותק ומחובר למעלה. שלכן התבטא קה"ק שהוא מקום קדוש לגמרי, כמנותק מהאדם, שאסור לאדם ליכנס לשם (למעט כה”ג ביום הכיפורים). ויותר מזה, במעשה הכיור משה התלבט האם לקחת את המראות (הצובאות), כיון שהיה קשור לעניינים שבינו לבינה: 'כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו, מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחשת ואבני שוהם ואבני מלואים, הביאו בזריזות הכל. אמרו הנשים: מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן? עמדו והביאו את המראות והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות, זעף בהן. אמר להם לישראל: טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו' וכו' (תנחומא "פקודי" סימן ט), הרי שמשה כעס על שמביאים דבר כזה למשכן, אמנם ה' כן רצה בזה (כמו שמובא שם בהמשך), אבל הכעס של משה מובן. גם מה שה' כן רצה בזה, זה משום שהכיור הוא אחרי התכת הנחושת, כך שלא רואים שזה מהמראות-שהשתנה. לעומת זאת מובא על הכרובים: 'אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה. ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה' (יומא נד,א). הרי שיש במשכן דימוי של זכר ונקבה יחד, אז מדוע שם משה לא ראה זאת בעין רעה? אלא שהכרובים היו בקה”ק, ולכן כל מי שראה זאת שם היה ברור לו שמדובר על ענייני רוח עליונים, ולא פיזי ירוד של אהבה מינית. לכן בא ר”ע ואומר ששיר השירים אמנם יש בו דימויי אהבה, אולם כל כולו מכוון לגמרי לרמז לחיבור בין הקב”ה ובנ”י, כעין הכרובים בקה”ק, ולכן התבטא ששה”ש הוא 'קדש קדשים', עניינו שואב כח מקה”ק, כמו הכרובים, ולא כסתם קודש, ששם מתרחקים מכל מה שמזכיר בינו לבינה, שמא יתקשר לצד הפיזי הירוד. נראה שדווקא ר”ע הוא שראה בשה”ש את היותו כולו קודש קודשים, כיון שר”ע התקדש לקודש בזכות אשתו, שהיא זו שדחפה אותו ללמוד, ובלעדיה היה נשאר עם הארץ, ולא היה אכפת לה שילמד רחוק - שלא יהיה איתה, והיא תחיה בעוני, אלא העיקר שילמד תורה ויתקשר לקודש (ראה נדרים נ,א). לכן ר”ע הוא שראה את הדימוי של היחס בין איש ואשתו כביטוי לדבקות בקדושה. שה"ש פותח: “שיר השירים אשר לשלמה" (שה"ש א,א). ומובא בגמ': 'כל שלמה האמורין בשה"ש קדש, שיר למי שהשלום שלו' וכו' (שבועות לה,ב). ממילא בא לומר שזה שיר כביכול של ה', לכן כל הדימויים בו אינם כלל על איש ואשתו, אלא הכל הוא קשר הקב”ה ובנ”י. לכן זה כעין מקה”ק שם מקום שכינת ה', שה' משם כביכול שר את שיר השירים. דווקא שלמה הוא זה שגילה את שה”ש (שאמר ברוה”ק) כיון שהשלמות של הקשר בין הקב”ה ובנ”י בא לידי גילוי דווקא כשבנ”י בא”י עם שלטון יהודי, שאז זה שיא החיבור בקדושה בעולם, ולכן אז היה ראוי להתגלות שה”ש, כמו שאמר ר”ע: 'שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל' (ידים שם). שאז יכלו להתחבר לעומק הקדושה, וכעין 'אמר רבי אליעזר בן עזריה: משל למה הדבר דומה? למלך שנטל סאה של חטים ונתנה לנחתום, ואמר לו: הוצא ממנו כך וכך סולת, כך וכך סובין, כך וכך מורסן, וסלית לי מתוכה גלוסקה אחת יפה מנופה ומעולה' (תנחומא "תצוה" סימן ה). ששיר השירים הוא המנופה שבשירים, הוא המעולה שבהם. שזה יכול להעשות דווקא כשמחוברים בשלמות לקדושה, שאז יכולים להגיע לעומקה. אולי נתן משל בלחם מחיטה, כרמז לעץ הדעת שהיה חיטה לדעת ר"י (ברכות מ,א), לומר שזה מדבקות בקדושה גמורה, שקשור כעין שאין כלל חטא-שתוקן לגמרי, ולכן אין בו שום רמז לענייני מיניות שהתפרצה בעקבות חטא האדם בעץ הדעת, אלא הכל דבקות בה' (כמו שהיה ראוי מלכתחילה, שהאשה תהיה כדי לעזור לו לידבק בה'). (אולי גם הרמז שעושה קמחים, שזהו שאר השירים, ומהסולת עושה לחם, שזה כעין אחרי השיר. שכך בסתם שיר יש קשר לעולם, אבל בשה"ש זה מעל השיר, ולכן הוא בשלב של מעל השיר, שעומד על החלק של הקודש שהשיר הגביהו, ואינו מרמז כלל על החלק של הפיזי, שיש רק בשיר בחלק התחתון שבו, ולכן הוא שיר השירים, שיר שחל על גבי שירים). ממילא כיון ששה"ש הוא חיבור של הדבקות של בנ"י בה', שזה מעל הטבע, לכן גם לא מחובר כביכול למציאות, אלא תמיד אנחנו בנים של ה', תמיד אנו מחוברים לקדושה, גם כשאנו חוטאים אנו בני ה' ('בין כך ובין כך אתם קרוים בנים'. קידושין לו,א. וכך נקבע כדעה זו [ראה ב'לזמן הזה' ניסן 107-104 למרן הגר"ח דרוקמן שליט"א]). לכן דבר זה מתגלה אצל ר"ע, שהוא שראה גם בחורבן את הקשר לגאולה: 'שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין, ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו (במדבר א, נא) "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב (ישעיהו ח, ב) "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו", וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב (מיכה ג, יב) "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" [וגו'], בזכריה כתיב (זכריה ח, ד) "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו' (מכות כד,ב). הרי שראה את החורבן כקשור וכיסוד לגאולה שזה תלוי בזה. ממילא הוא שראה מעבר למציאות הפשוטה, אלא הביט לעומק, שיש תמיד חיבור של הקב"ה ובנ”י, שלעולם לא מתנתק. הוא זה שרואה בשה"ש את קה"ק (אולי אפילו רמזו שראו שועל יוצא מקה"ק, ומבטו ודבריו של ר"ע על כך, כרמז למבטו של ר"ע הקשור לקה"ק). לכן ר"ע הוא שמגלה שכל הגלויות קשורות לגאולה, וה' גואלנו מצד שאנו בניו, שגם אם ח"ו ישראל אינם ראוים, בכ"ז ה' גואלנו. כמו שמובא על יציאת מצרים: 'בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמאל המלאך לקטרג אותן. אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עד עכשיו היו אלו עובדים עבודת כוכבים, ואתה קורע להם את הים?' וכו' (שמו"ר כא,ז) הרי שמצד מעשיהם יכול היה ליטען שהם לא ראוים לקריעת ים סוף, ובכ"ז ה' קרע, כי אנו בניו של ה'. כך גם בכל הגלויות אנו ראוים שה' יגאלנו בזכות היותנו בניו של ה', שזה היה יסוד של הגאולה ממצרים וזהו יסוד הגאולה מכל הגלויות, שה' מגן עלינו ומצילנו, ולבסוף גואלנו. לכן ראוי לומר את שה"ש שיסודו הוא בעניין של מעל הטבע הנראה, אלא הוא כל כולו דבקות של בנ"י בקב"ה, שיש חיבור גמור בהיותנו בניו של ה', ולכן נגאלנו ממצרים, ואנו ראויים ליגאל בעתיד, וכל זה רמוז בשה"ש (כדברי המחזור ויטרי שיציאת מצרים והגלויות רמוזים בשה”ש) ולכן ראוי לאומרו בפסח (אולי לכן במסכת סופרים מובא המנהג לומר בשביעי של פסח, שבו היתה קריעת ים סוף, ששם התגלה טענת סמאל נגד בנ"י..).