"ונקח בעת ההוא את הארץ מיד שני מלכי האמרי אשר בעבר הירדן מנחל ארנן עד הר חרמון. צידנים יקראו לחרמון שרין והאמרי יקראו לו שניר" (דברים ג,ח-ט). הפס' מפרט את השמות שנתנו לחרמון ע"י העמים האחרים, למדו מכך חז"ל: '"צידונים יקראו לחרמון שריון", תנא: שניר ושריון מהרי ארץ ישראל. מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו, והעלה לו על שם הרי ארץ ישראל. ללמדך שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על האומות העולם' (חולין ס,ב). 'תנא שניר ושריון הרי ארץ ישראל הן - וחרמון קרוב לצידונים ולאמורי, ובנו עליו כרכים, זה קרא לו שריון וזה קרא לו שניר' (רש"י). מדוע א"י חביבה אפילו על אומות העולם? נראה שזה משום שגם הם מרגישים שיש קדושה מיוחדת בא"י, ולכן רוצים להיות קשורים אליה, לחיות שנשפעת ממנה. (ואכן במשך הדורות נלחמו רבות על הארץ). אולי יש בזה גם משום העניין של קשר לבנ"י, שהגוים אוהבים את הארץ, בשל שהם כעין קשורים בשביל הגעת בנ"י לארץ. לכן קודם מובא בגמ': 'אמר ר"ש בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה. (דברים ב, כג) "והעוים היושבים בחצרים עד עזה" מאי נפקא לן מינה? מדאשבעיה אבימלך לאברהם (בראשית כא, כג) "אם תשקור לי ולניני ולנכדי". אמר הקב"ה: ליתו כפתורים ליפקו מעוים, דהיינו פלשתים, וליתו ישראל ליפקו מכפתורים. כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא, כו) "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב" וגו' מאי נפקא מינה? דאמר להו הקב"ה לישראל: (דברים ב,ט) "אל תצר את מואב" אמר הקב"ה ליתי סיחון ליפוק ממואב, וליתו ישראל וליפקו מסיחון. והיינו דאמר רב פפא: עמון ומואב טיהרו בסיחון'. הרי שיש השתלשלות דברים, שהאומות מגלגלות שבסוף ישראל יקחו זאת, ולכן אולי זהו גם הסיבה שהם חפצות בארץ, שדרך זה מתגלגל הדבר. כך היה גם במשך הדורות, שהמוסלמים לקחו מהנוצרים, וכך היה יותר נוח ליהודים בארץ. כמו כן, הבריטים כבשו את הארץ, כדי שבסוף זה יגיע לידנו. עניין החשיבות של א"י יסודו מהקדושה שקשורה בו (בין אם זה משום משיכה מעצמם לקדושה זו, או בשביל ישראל) נראה שלכן מוזכר בפס' בתחילה שלקחנו "מיד שני מלכי האמרי", מה המיוחד בשניהם? על עוג נאמר מקודם: "ויאמר ה' אלי אל תירא אתו כי בידך נתתי אתו ואת כל עמו ואת ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחן מלך האמרי אשר יושב בחשבון" (פס' ב) ופרש רש"י: '"אל תירא אתו" - ובסיחון לא הוצרך לומר אל תירא אותו. אלא מתיירא היה משה שלא תעמוד לו זכות ששמש לאברהם, שנאמר (בראשית יד) "ויבא הפליט" והוא עוג'. הרי שלעוג היתה זכות רוחנית. על סיחון מביא היהודי הקדוש שלכאורה לא מובן מדוע אומרים על הריגתו "כי לעולם חסדו", אפילו שהיה חזק, מה המיוחד בו כ"ך? וענה שסיחון זה מלשון שיחה, וכן אמורי מלשון אמירה. שהייתה לו שליטה על הדיבורים הקדושים של בנ"י. לכן לאחר הריגתו: “וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי" (במדבר כב,כ), שראה שמת סיחון ולא יכל לעצור את דברי הקדושה של בנ”י, לכן הזמין את בלעם שיהיה דיבורו שקול לשל משה. נראה ע"פ דבריו הקדושים לומר שזה קצת רמוז אצלנו: “ויאמר ה' אלי אל תירא אתו כי בידך נתתי אתו ואת כל עמו ואת ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחן מלך האמרי אשר יושב בחשבון", הרי שמשווה בין עוג לסיחון בעניין שלא יפחד. לכן נראה שזה כרמז שגם סיחון קשור לענייני רוחניות, כעין עוג. וכמו שזכותו של עוג היה באמירתו לאברהם, כך גם מעלתו של סיחון קשורה לדיבור, וזהו כמו שאמר היהודי הקדוש. ממילא שני מלכי האמורי (סיחון ועוג) קשורים לענייני רוחניות. נראה שלכן מובאים בשמות של החרמון שני שמות שקראו לו העמים: "צידנים יקראו לחרמון שרין והאמרי יקראו לו שניר". לכאורה ישנם עוד דוגמאות, כמו שמביא רש"י: "צידנים יקראו לחרמון וגו'" - ובמקום אחר הוא אומר (דברים ד) "ועד הר שיאון הוא חרמון", הרי לו ד' שמות. למה הוצרכו ליכתב? להגיד שבח ארץ ישראל, שהיו ארבעה מלכיות מתפארות בכך, זו אומרת על שמי יקרא, וזו אומרת על שמי יקרא'. אם כן מדוע לא נאמר גם מי קרא לו חרמון ושיאן? אלא שכאן הביאו איך קראו לו האמורים והצידונים, ששניהם קשורים לרוחניות. האמורי כמו שאמרנו קודם, ועל הצידונים נאמר בהקשר לחירם, שהיו תחת ממשלתו (רש”י. מלכים א,ה,כ), והוא קשור לבניית המקדש, שעזר לשלמה. אם כך, אז אולי לכן הביאו דווקא את שני השמות האלו שהם קראו (שהביאו בשמם, שהם קראו לחרמון כך), כדי לרמז שזו הסיבה לאהבתם של הגוים את א"י - הקשר לרוחניות, כמו שמתגלה בהקשר של האמורי וצידון.