בס''ד     פרשת מטות – מסעי: האם מותר לאכול  בכלים לא טבולים

פתיחה

בפרשת השבוע מספרת התורה, על מלחמת בני ישראל במדיין. לאחר הניצחון, ציווה משה להעביר את כל כלי המתכות באש, ולטהר אותם במים. הגמרא בעבודה זרה (עה ע''ב) לומדת מכך, שמשה ציווה לטהר את הכלים במים בנוסף להעברתם באש, שיש חובה לטבול כלים שנקנו מגוי.

א. כפי שכתבו הראשונים, לא מטבילים כלים בגלל שבלוע בהם איסור, אלא כדי להוציאם מרשות הגוי ולהעבירם לרשות ישראל.  בעקבות כך נקטו הראבי''ה (פסחים תסד) והמהר''ח אור זרוע (סי' סא), שאמנם יש מצווה להטביל את הכלי (ולדעת רוב הראשונים אף מצווה מדאורייתא), אך אין איסור לאכול ולשתות בכלי חדש לא טבול, שהרי הוא לא פולט מאכלות אסורות.

ב. הרמב''ם (מאכלות אסורות יז, ה) והשאילתות (מטות קלז) חלקו וסברו, שאסור להשתמש בכלי לא טבול. בטעם הדבר נימקו, שכיוון שהקב''ה ציווה לטובלו, ממילא אסור להשתמש בו עד שתתבצע המצווה, וכך פסקו גם השולחן ערוך והרמ''א (יו''ד קכ, ח). אמנם, כיוון שגם הם מודים שאחרי הכל אין הכלי פולט מאכל אסור, בדיעבד אוכל שבושל בכלי לא טבול מותר באכילה, ובלשון הרמב''ם:

''טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו"ם ואחר כך יותרו לאכילה ושתיה, אינן לעניין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים, ורמז לה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר. ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו"ם לא מידי טומאה, אלא לעניין גיעולי עכו"ם.''

בעקבות העיסוק בדיני טבילת כלים, נעסוק השבוע בחלק מהלכות טבילת כלים (להשלמת הנושא, עיין בדף למטות - מסעי שנה ג'), ובפרט בשאלות: האם מותר לאדם לאכול במסעדה, בית מלון ואולמות שהכלים שם לא טבולים, והאם מותר לאכול בבית של אדם פרטי כאשר הכלים לא טבולים. כדי לענות על אותן השאלות, יש לפתוח קודם כל בשאלה אלו כלים צריכים טבילה.

אלו כלים צריכים טבילה

אלו כלים צריכים טבילה? כאמור, הטעם לטבילת אינה לא בגלל המאכלות אסורות והחשש שיפלט מהם איסור, אלא בגלל גזירת הכתוב, או בגלל שהם עוברים מקדושת ישראל לגוי. לכאורה לפי הסבר זה, גם הקונה מכונית מגוי צריך להטבילה, שהרי הטבילה אינה בגלל שבלוע איסור בכלי, אלא בגלל עצם המעבר מרשות הגוי לרשות היהודי.

הגמרא (עבודה זרה עה ע''ב) עמדה על שאלה זו דחתה אותה וכתבה, שרק כלים שמשמשים בהם לצורך הסעודה ונוגעים במאכל עצמו (ובניגוד לכיריים לדוגמא) חייבים בטבילה. בטעם הדבר נימק רש''י (שם ד''ה כל), שכתוב בתורה 'כל אשר יבוא באש', ובדרך כלל כלי סעודה הם אלו שבאים באש. ובלשון ספר טבילת כלים (א, א):

''כלי סעודה לאכילה ולשתייה (צלחות, כוסות, סכו''ם וכדומה), או כלי בישול טיגון אפייה והכנת צרכי סעודה, אפילו אין מביאים אותם לשולחן לאכול ולשתות בהם, שנעשו על ידי גוי או נקנו ממנו אף שנעשו על ידי ישראל - צריך להטבילם במקווה או במעיין של ארבעים סאה.''

א. כאשר התורה (פרק לא, כב) התייחסה לכלים הצריכים טבילה, היא ציינה רק מתכות, זהב, כסף, בדיל וכדומה. הגמרא בעבודה זרה (עה ע''ב) הרחיבה את דין התורה ופסקה, שגם כלי זכוכית זקוקים לטבילה מדרבנן (לרוב האחרונים), מכיוון שהרכבם דומה לכלי מתכת – גם אותם אפשר להתיך וליצור כלי מחדש.

ב. לכאורה על בסיס טעם זה יש מקום להטביל גם כלי פלסטיק, שהרי גם אותם אפשר להתיך וליצור כלי מחדש, ואכן יש שנקטו שצריך לטובלם ללא ברכה (מנחת יצחק ג, עו). אמנם למעשה, רוב ככל הפוסקים נקטו שאין חובה להטביל כלי פלסטיק, כיוון שהם נחשבים ככלי אבן שלא צריכים טבילה (ציץ אליעזר ז, לז), או משום שחז''ל גזרו רק על כלי זכוכית (מלמד להועיל יו''ד ב, מט).

הטבלת כלי אחסון

למרות שאין מחלוקת שיש להטביל כלים העשויים מזכוכית וברזל, בפועל רבים נוהגים שלא לטבול בקבוקי זכוכית (כמו לדוגמא בקבוקי בירה) שקונים מהחנות, אפילו אם עושים בהם שימוש נוסף. הפוסקים הביאו שני נימוקים ליישוב המנהג:

א. הציץ אליעזר (כח, כו) נימק, שמכיוון שאי אפשר להשתמש בכלי עד שפותחים אותו, נמצא שלמעשה מי שיצר את הכלי והפך אותו לראוי לשימוש הוא היהודי, ולא הגוי שייצר את הקופסא, ורק כאשר הגוי יוצר את הכלי (או בעלים עליו בחנות) יש להטבילו. כמו כן הוסיף, שלרוב מרוקנים את הכלים בשימושם הראשון, ולכן הם נחשבים רק כקליפה לאוכל, ולא כלי ממש, ובלשונו:

ב. סברא נוספת (אם כי פחות מסתברת) להתיר כתב בשו''ת פרי השדה (ג, קט), שמכיוון שאין רצונו של האדם לעבור איסורים ולאכול בכלי ללא טבילה, הוא לא מתכוון לקנות את הכלי מהגוי, אלא רק את האוכל שבתוכו, וכך הוא פטור מטבילה וככל כלי גויים (אמנם לשיטתו כאשר משתמשים פעם נוספת בכלי, נראה שיש להטבילו ובניגוד לציץ אליעזר (ועיין שמירת שבת כהלכתה ט, יא)).

כלים חד פעמיים

שאלה נוספת שנחלקו בה הפוסקים היא, האם כלים לשימוש חד פעמי חייבים בטבילה. וודאי שכלי פלסטיק חד פעמים פטורים מטבילה, שהרי כאמור אפילו כלי פלסטיק רב פעמי פטור מטבילה לרוב השיטות, כאשר הפוסקים דנו בשאלה זו התמקדו בתבניות חד פעמיות העשויות ממתכת או אלומיניום שעשם גוי:

א. כפי שראינו בפעם אחרת (מטות - מסעי שנה ג'), נחלקו האחרונים האם יש להשוות בין דיני כלי בטומאה וטהרה לדיני כלים בהלכות טבילת כלים. החלקת יעקב (ג, קטו) נקט שיש השוואה בין הדינים, ומשום כך כשם שאין להטביל כלים חשמלים כיוון שהם נחשבים מחוברים לקרקע וכלי המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה ופטור מטבילה - כך כלים חד פעמיים פטורים מטבילה, כיוון שהמשנה בכלים (טז, ה) נוקטת שכלים חד פעמיים אינם נטמאים.

גם המנחת יצחק (ה, לב) צעד בשיטה זו וכתב, שאפילו לדעת החתם סופר הסובר שאין להשוות בין דיני טומאה לדיני טבילת כלים, אין להטביל כלים חד פעמיים. בטעם הדבר נימק, שכלי נחשב כלי רק כאשר משתמשים בו שימוש רב פעמי, ובכלים חד פעמיים בימינו, על אף שאפשר להתשמש בהם פעמים רבות, בפועל לא משתמשים. ובלשון הרב משה פיינשטיין (יו''ד ג, כג):

''ואם כן כלים אלו שאי אפשר להשתמש בהם אף על פי הדחק רק ב' וג' פעמים אינם מקבלים טומאה, ורק אם אפשר להתקיים הרבה זמן אך בשביל הזול אין משתמשין מסתבר דמקבל טומאה, וממילא אפשר דאינם צריכים טבילה. ידידו, משה פיינשטיין.''

ב. המשנה הלכות (ז, קיא) חלק וכתב, שגם כלים אלו חייבים בטבילה. הוא הסכים אמנם עם המנחת יצחק והרב משה פיינשטיין שכלי חד פעמי פטור מטבילה, אבל חלק וסבר שהכלים חד פעמיים שאנו משתמשים בהם אינם נחשבים חד פעמיים - שהרי מעיקר הדין אפשר להשתמש בהם מספר פעמים, והעובדה שזורקים אותם לפח אינה מהווה מדד.

ג. דעת ביניים היא דעת הרב עובדיה (חזו''ע שבת ב, עמ' נד), שפסק שיש לטובלם בלא ברכה. בטעם הדבר נימק, שמצד אחד יש מקום לומר שמדובר בכלי החייב טבילה, ולראייה שבהלכות שבת פוסקים שניתן לקדש באמצעות כלי חד פעמי. מצד שני, כיוון שכפי שראינו לדעת חלק מהפוסקים אין צורך לטובלו, בטבילה ללא ברכה יוצאים מידי ספק (ועיין הערה[1]).

כלי סחורה

עד כה עסקנו בכלים פרטיים שיש לאדם בבית, נחלקו הפוסקים מה דינם של כלים המשמשים לצרכים מסחרים, כמו כלים במסעדות, בתי מלון, חתונות וכדומה. המחלוקת מתעוררת בעקבות הבית יוסף (יו''ד קכ) שכתב בשם המהר''י בי רב, שסוחר יהודי שקנה כלים מגוי בשביל למוכרם, לא צריך להטביל אותם.

א. חלק מהאחרונים הבינו מדבריו, שגם כלים שנמצאים במסעדות ואולמות אירועים אין צורך להטבילם, משום שבעל המסעדה משתמש בהם לצרכי מסחר ולא לשימוש אישי. כך פסקו הרב שלמה קלוגר (טוב טעם ודעת, הכשר כלים, כב), הרב עובדיה (יחוה דעת ד, מד) ועוד. כך כתב גם הדרכי תשובה (יו''ד קכ, ע), שהסביר על פי טעם זה את מנהגם של סוחרי מקומו לא להטביל את כליהם:

''ייתכן גם כן מה שאנו רואין בגלילותינו, שיש כמה אנשים שמסחרם במי מינראל, דהיינו שיש להם באר שנובע מים חמוצים וטובים, והם ממלאים בכל יום כמה אלפים צלוחיות מים ומוכרים לעיירות הקרובות והרחוקות, ומעולם לא עלה כל דעת שום רב בגלילותינו לצוות לאותן הסוחרים שיטבלו הצלוחיות כדין כלי שתיה.''

ב. החזון איש (שמועה בשמו בספר הכשרות ד, ז), הרב וואזנר (מבית לוי עמ' מח) הרב אשר וייס (מנחת אשר מטות) תמהו על דבריהם, שהרי כאשר הבית יוסף נקט שכלים סחורה פטורים מטבילה, הוא דיבר על יהודי הקונה כלים מגוי על מנת למכור אותם לאיש אחר, ולא ביהודי המשתמש בכלים להאכיל אנשים, ומשום כך פסקו שאסור לאכול במסעדות באולמות בכלים לא טבולים.

ג. שיטה שלישית בפוסקים, היא שיטתו של הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה תנינא, סי' סח) שנקט, שמצד אחד כלים במסעדה אכן לא מוגדרים ככלי סעודה הפטורים מטבילה וכפי שטענו הרב וואנזר והרב אשר וייס, אבל מצד שני בכל זאת פסק שאורח הבא לאכול במקומות אלו יכול לאכול בהם וכדעת הרב עובדיה.

בביאור שיטתו נימק, שאין איסור לאכול בכלי לא טבול, אלא שהאוכל בכלים אלו מבטל מצווה. משום כך, רק מי שהכלי שייך לו ויכול לטובלו מבטל מצווה (בעל המסעדה או המלון), אבל שאר בני אדם המתארחים שאינם יכולים לטבול והמצווה אינה מוטלת עליהם לא מבטלים מצווה, וממילא מותר להם לאכול בכלים אלו (ועיין בבית יוסף או''ח סי' יג לחילוק דומה).

אכילה בכלי פרטי לא טבול

המחלוקת בין הפוסקים בדין כלי סחורה, משליכה על שאלה נוספת, האם מותר לאכול בבית פרטי של אדם שאינו טובל את כליו:

א. לדעת הרב וואזנר והרב אשר, וודאי שאסור לאכול בכלים אלו ללא טבילה, שהרי אפילו במסעדה שיש מקום לומר שמדובר בכלי סחורה, נקטו שאין הדבר כן. אמנם, אפילו חלק מהפוסקים כמו הרב עובדיה שהתירו לאכול במסעדה בכלי לא טבול - לא התירו לאכול בכלי לא טבול בביתו של אדם.

מה טעם הדבר? כפי שראינו הסיבה שהתיר לאכול במסעדה ובחתונות היא, שהכלים במקומות אלו מוגדרים ככלי סחורה שלשיטתם פטורים מטבילה. בבית פרטי לעומת זאת נימוק זה לא קיים  שהרי הם שייכים לאדם פרטי ולא לעסק, ולכן ההיתר הנ''ל אינו שייך במקרה זה, ובלשונו של הרב עובדיה (יחוה דעת שם):

''בסיכום: מותר לאכול ולשתות בקיוסק או במסעדה ובבתי הארחה כשרים אפילו כשיודעים בבירור שכלי הסעודה שמשתמשים בהם לא הוטבלו כהלכה. אולם המתארח בביתו של חבירו ויודע שלא הטביל את הכלים הטעונים טבילה, אסור לו לאכול ולשתות בכליו עד שיטבילם, הואיל ועיקר לקיחתם להשתמש בהם לאכילה ולשתייה.''

ב. לעומת זאת, לדעת הגרש''ז אויערבך, כיוון שהסיבה שמותר לאכול במסעדה בכלי לא טבול היא, שהמצווה לטבול מוטלת על בעל המסעדה - גם כאשר אוכלים בבית פרטי השייך לאדם אחר סברא זו נכונה, והמצווה לטבול מוטלת על בעל הבית והאורח יוכל לאכול ללא טבילה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...