בס"ד

ניתן לשים לב שבמבנה האות פ' בכתיבת סת"ם (ספרי תורה, תפילין ומזוזות) ישנם לפחות שני דברים מיוחדים. בדומה לאותיות הסופיות היא ארוכה יותר משאר האותיות שאינן סופיות, ובזמן שאותיות רגילות תופסות מקום של שלושה קולמוסים, אחד לגג של האות, אחד לחלקה האמצעי ואחד לבסיסה, אורכה של האות פ' הוא של חמישה קולמוסים מאחר והיא צריכה קולמוס נוסף לאותו קו שנכנס פנימה ועוד אחד לרווח הנוסף.

האות פ' רומזת לפה של האדם, וחשבתי בעה"י שאפשר ללמוד מכאן עד כמה כל אחד מאיתנו צריך להאריך, לכבד ולהעניק חשיבות גדולה לאותו חלק בגוף דרכו אנו מדברים בצורה שחושפת את הפנימיות האמיתית שלנו בפני כולם, וכמו הנשמה שלנו גם הוא מהוה את יתרון האדם על הבהמה, שבשונה ממנה יכול האדם לומר דברים מורכבים שיש בהם חכמה, בינה ודעת, ויכולת ההשפעה שלו על כל ארבעת עולמות אבי"ע בהן הוא פועל במקביל היא הרבה יותר גדולה משאר הבריות ולכן יש לו הרבה יותר כח לתקן ולבנות מחד או מאידך לקלקל ולהרוס חלילה, והכל בהתאם לבחירות, להחלטות שלו שהן פועל יוצא של הדרך בה הוא תופס את העולם וקולט את המציאות.

וכך עלינו לוודא שכל המילים שיוצאות מאיתנו והאוכל והשתיה שנכנסים אלינו יהיו טובים וכשרים, היינו להקפיד שלא לדבר דברים בטלים ואסורים, רכילות, שקר, לשון הרע, הוצאת שם רע, קללות, שחוק, קלות ראש וליצנות אלא רק דברים חיוביים ומועילים, דברי תורה, חכמה, מוסר וקדושה, ככתוב: "ד' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" (תהלים נא, יז), מכאן נמצאנו למדים ש-ד' לא פותח לנו את הפה כדי שנצער ונבזה אותו באמצעותו אלא כדי שנשבח ונהלל אותו ומי שנוהג אחרת מחטיא את המטרה ויש בכך חוצפה, עזות מצח וכפיות טובה. הקב"ה אינו רוצה שמוצא פינו יזיק ויהיה לנו לרועץ אלא שיהיה לעזר ולתועלת הן לעוה"ז והן לעוה"ב שלנו כדי להעמיק ולחזק את הקשר והדבקות בינינו, שנאמר: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ" (משלי יח, כא), ופירש רש"י: "אוהב את לשונו ומרגיל לתורה אוכל שכרה (כבר) בעוה"ז", ומצודת דוד פירש: "בכח הלשון מסור המוות והחיים, אם ידבר בדברי תורה יחיה ואם בלשון הרע ימות", ולכך התכוון החכם באדם באמרו: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא, כג).

עוד ניתן להבחין שבכתיבת הסת"ם בנוסח אשכנז האות ב' חבויה בתוך האות פ', ללמדנו במה צריכים אנו למלא את פינו - ב' היא כנגד התורה הקדושה שפותחת בה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" ואין מעלה גבוהה מזו של הדבק ב-ד' ומרבה לדבר דברי תורה בכל הזדמנות אפשרית וכל חפצו וחשקו בו יתברך ובה, שכל החכמות כלולות בה. באות ב' נפתחות הן תפילת העמידה והן הברכות השונות: "בָּרוּךְ אַתָּה ד' אֱלקֵינוּ..." ללמדנו עד כמה אנו צריכים להרגיל את פינו הן בתפילה והן בברכות במהלך היום על כל דבר וענין ע"פ הצורך וההלכה. ב' גם כנגד בריאות, שאמנם כשרות המאכלים עומדת בראש סדר החשיבות, אך אסור לנו לשכוח שהכשרות היא לא ערובה לרמת הבריאות של המאכלים ולכן אדם שמעריך את המתנה הגדולה שקיבל מבוראו, את חייו, שומר עליהם מאחר וגוף בריא יותר יכול לחיות יותר שנים, לקיים יותר מצוות עם יותר שמחה וזרירות, ללמוד יותר תורה ולהגיע קרוב יותר לאינסוף ב"ה אף בעוה"ז שמלא בנסיונות, קשיים והסחות דעת, וקל לו יותר להוות כלי מפואר יותר שיכול לעשות את רצון ד' בצורה טובה יותר בכל הרבדים השונים.

לעומת זאת בכתיבת הסת"ם בנוסח עדות המזרח האות כ' היא זו שחבויה בתוך האות פ', ובכך אם מחברים את שני הנוסחים כדי ליצור את התמונה של עם ישראל מקבלים שילוב מענין - "כב" כנגד כ"ב אותיות התורה, ללמדנו על הקשר הישיר בין הפה שאלוקים ברא לאדם לדבר הקדוש והעליון ביותר שהוא יכול לעשות באמצעותו, לדבר בדברי תורה, ועד כמה חפץ ד' יתברך שנמלא את פינו בתורת ד' שהיא חכמתו, שנאמר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז).