'ותניא, רשב"א אומר: עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך, ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת יב,א) "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד [אשר](ש) לא יבואו ימי הרעה" אלו ימי הזקנה, "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה' (שבת קנא,ב). מה הכוונה שאין בימות המשיח לא זכות ולא חובה? מפרש רש"י: 'לא זכות -לא דבר לזכות בו שכולם עשירים. ולא חובה - לאמץ לב ולקפוץ יד'.הרי שפירש זאת על עניין הצדקה שאז לא יוכל לעשות כי לא יהיה עוני. גם במדרש רבה (ויק"ר יח,א) מובא קטע זה, ושם מסביר היפה תואר: 'לא זכות ולא חובה כי לא יהיה להם בחירה ורצון משום דיראו את השגחת ה' עין בעין, ויהיו כמוכרחים על מעשה הטוב'. פירוש רש"י מוכח מהגמרא, שמדברת על צדקה: 'רשב"א אומר: עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך'. אמנם אולי אפשר לידחק ולפרשו על הכוח לעשיית המצוות, אולם זה קצת דחוק. בכתב יד מינכן כתוב במפורש 'אבלעניי הוו', וכן מתחיל 'עשהצדקה', שבנוסח זה מפורש שמדובר על צדקה, אולם ודאי שאין זה הנוסח המקורי של הגמרא אלא הוספה שהוסיפו, ולכן זה לא מובא בשום כת"י אחר. כך שאין להוכיח מנוסח זה. אמנם בנוסח שלנו יש קצת בעיה בלשון שכתוב 'ועודך בידך' כך שמשמע שמדבר על כוחו של האדם. אולם בכל כתבי היד של הגמרא מופיע 'ועודן', שזה מתפרש על הממון, או המצוות. (ה-נ' סופית וה-כ' סופית דומות מאוד, ולכן טעו ושינו מזה לזה). אולם כנראה שבדפוס שינו ל'עודך' בשל פרוש רש"י: 'ועודך בידך -עודך ברשותך קודם שתמות' (רש"י ד"ה 'ועודך') הרי שלרש"י הייתה גרסה בגמרא של 'עודך', והקשר לצדקה הוא שכל זמן שאתה חי אתה יכול לקיים מצוות צדקה. אלא שגם בזה אפשר שזה טעות של המדפיסים שחשבו שרשום כ' סופית במקום נ' סופית, וצ”ל ברש”י 'ועודן' וכו' שהכוונה לממון שעודן בידך לפני שתמות שאז לא תוכל לקיים מצוות צדקה. לפי היפה תואר מובן למה הובאה במדרש הדרשה הזו, שזה משום שמדובר במדרש  על זרוז לעשיית רצון ה' מבחירה שלמה (שלכן יזכור את ה' כבר בצעירותו ולא בזקנותו כשכבר אין בו כוח [כךמובא קודם במדרש]) ולכן מובא שלעתיד לבא כבר לא תהיה יכולת של בחירה, שזה גרוע יותר מזקנה שכעין חסר בכוח הבחירה שלו. אולם לרש"י מה קשורה הדרשה כאן לצדקה (גם בגמ' מובא קודם שיזכור את ה' בימי הבחרות ולא שיחכה לזקנה, כך שמשמע שלמדו כעין במדרש, אז מה קשור שלא יכול לקיים צדקה, כהמשך לכך שיזכור את ה' כשיכול לקיים מצוות בכל כוחו)? אולי אפשר שהכוונה היא כהמשך לימי הזקנה, (שלאחר שאמר במדרש בהתחלה שיזכור את יום המיתה, אז) כשמגיע האדם לימי הזקנה הוא בא לתת צדקה משום "צדקה תציל ממות" כדי לכפר על חטאיו ולחיות (משום הנאמר במשלי יא,ד: "וצדקה תציל ממות") לכן כיון שדיבר על לא לדחות (אלא לא לחטוא כבר כשצעיר) אז על הדרך כבר מרמז לאדם שיהיה זמן שלא יוכל לתת צדקה, ולכן שיתן כבר עכשיו ולא ידחה. או שלא יבנה על כך שה' יכפר לו על ידי צדקה, אלא שישר יזהר מלחטוא, כי יכול להיות שלא יוכל לתת צדקה, שזהו בימי המשיח, שלא יודע מתי יגיעו. וגם אם לא יגיעו עכשיו, זה בא ומרמז שיש זמנים שבהם אין יכולת לתת צדקה, ולכן שיזהר מלחטוא ולא ישען על כך שיתן צדקה. עוד אפשר, שלמדו שמזהיר על נתינת צדקה (כיון שדובר [במדרש] על איך לימנע מלחטוא, אז עכשיו מוסיף שיתן צדקה כל עוד יכול) כיון שהממון קשור בדרדור לחטא, כמו שמובא בגמרא בברכות (לב,א). לכן כדי לימנע מלחטוא בשל הכסף יש לתת צדקה שכך מקשר את ממונו לקדושה. שזה כהמשך למקודם שאמר שיזכור את ה' ולא יחטא עוד בצעירותו, שעכשיו מוסיף שזה יהיה יחד עם הצדקה. לימוד זה מתאים במיוחד לדרשת רב נחמן: 'רב נחמן אמר מהכא: (דברים ח,יד) ורם לבבך ושכחת את ה'' (שם). שלפי זה אפשר שכאן בא לומר כעין ההיפך, שעל ידי הצדקה לא רם לבבו ובכך ימנע מלחול בו "ושכחת את ה'”, וישאר "וזכור את בוראיך", [וזה מתאים שהאומר את הדרשה של ימי המשיח על פי קהלת רבא (יב,א) זה רבי חייא בר נחמן, שהוא בנו של רב נחמן האומר את הדרשה שהממון מדרדר לחטא. (אמנם יש בגרסאות שם כאלו שגרסו 'בר נחמיה' או 'בר אבא')]. עוד אפשר שאין הכוונה דווקא בדגש על כך שאין אז חפץ כיון שאין זכות וחובה, אלא זה בא רק כלימוד שבא להסביר שמתכוון לרמז על ימות המשיח, שגם אותם יש לזכור בהקשר שלא לחטוא. כיון שבימות המשיח צריך הרבה זכויות להינצל מהצרות, שכדי להינצל מהצרות של חבלו של משיח עליו לעסוק 'בתורה ובגמילות חסדים' (סנהדרין צח,ב). לכן הצדקה מרמזת על ההצלה מחבלו של משיח, ובא לומר בזה שכדאי לו לזכור את ה' ("זכור את בוראך”) ולהרבות צדקה, שמא יענש קשה בחבלו של משיח,שזה חלק מהזרוז לאדם שלא לחטוא.