'עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת, מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא' (משנה אבות ג,א). 'עקביא - מטפה סרוחה, טפת שכבת זרע. ואע"פ שבשעת העבור אינה סרוחה, שאינה מסרחת ברחם האשה עד לאחר שלשה ימים וכשתסריח אינה ראויה להזריע, מכל מקום קרי לה טפה סרוחה מפני שהיא קרובה להסריח מיד כשהיא חוץ למעי האשה. והמסתכל שבא מטפה סרוחה, ניצול מן הגאוה. והמסתכל שעתיד לילך למקום עפר רמה ותולעה, ניצול מן התאוה והחמדה אל הממון. והמסתכל שעתיד ליתן דין וחשבון, פורש מן החטא ואינו נכשל בעבירה' (ר"ע מברטנורא). גם הרמב"ם מסביר דומה: 'זה ההסתכלות מביא האדם לידי ענוה בזכרון מאין בא. והסתכלו באחריתו יביאהו לבזות בעניני העולם. והסתכלו לגודל המצוה יביאהו למהר לשמוע מצותיו. וכשיעלו בידו אלו השלשה דברים לא יחטא כלל' (פרוש המשניות לרמב"ם). אולי אפשר שזכרון הגעתו מטיפה סרוחה וסופו רימה ותולעה מזכיר לו שבעולם האדם עומד לכליון, שמהתחלה קרוב לכליון שזהו טיפה שאם לא נוצר ממנה היא מסרחת ונאבדת, כך שכבר מהתחלה היה קרוב לאבדון, וסופו ודאי למיתה וכליון, שכך בזכרון הזה הוא נמשך להדגיש את עולם הרוח הנצחי, ולכן אז זה מחדד אצלו את הדין לפני הקב"ה. כך נוצרת אצלו הראיה לפחד מהדין של ה', שכבר עכשיו הוא קרוב לכיליון ולכן צריך להיזהר מיד במעשיו שלא להכעיס את ה' שידונו לכיליון וצער. בכך הוא מתגבר על כוח היצר שמנסה להחטיאו. לפי זה מובן שדרשו חז"ל במדרש (בויק"ר יח,א) בהמשך לזה דרשות על החלשות אברי האדם (שם דורשים פס' שממנו למד עקביא את דבריו, וממשיכים ודורשים את המשך אותו פס' על אברי האדם שנחלשים בזקנה), שזה קשור עם כיליון הגוף, שמחשבה זו מחזקתו מלחטוא. בויקרא רבא מובא הסבר כיצד למד עקביא את דבריו: 'ר' אבא בר כהנא אמר בשם רב פפי, ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: שלשתן דרש ר' עקיבא מתוך פסוק אחד: "וזכור את בוראך". בארך זו ליחה סרוחה, בורך זו רמה ותולעה, בוראך זה ממ"ה הקדוש ברוך הוא שעתיד ליתן לפניו דין וחשבון' (ויק"ר יח,א). (וכן מובא בדומה ביר' סוטה ב,ב: 'ר' אבא בריה דרב פפי ור' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי שלשתן דרש עקביה מפסוק א' (קוהלת יב) וזכור את בוראך בארך. בורך. בוראך. בארך ממקום שבאתה. בורך למקום שאת הולך. בוראך לפני מה שאת עתיד ליתן דין וחשבון'). עקביא למד מהמילה "בוראך" כאילו נרמזים בה שלוש מילים: בארך, בורך ובוראך. בארך זה מלשון באר, רמז לטיפה סרוחה שנובעת כעין מהבאר שלך (כמו הבאר שנובעת מי תהום). בורך רמז לבור הקבר. ובוראך רמז לבורא שזהו הקב"ה. היפה תואר מסביר שהסיבה שדרשו זאת זה משום שבפס' מופיע "בוראיך" מלא (עם י') כבא לרמז שיש כאן כמה דברים. אולי אפשר להסביר עוד שדרשו זאת משום הפס', על ידי שמתבסס על קריאת הפס' בצורה דרשנית, שהפסוק בשלמותו הוא: “וזכר את בוראיך בימי בחורתיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" (קהלת יב,א). כך למד שכדי לזכור את ה'-“בוראיך", שכך לא תחטא, אלא תשמור על עשיית רצונו (שזהו ההמשך לנאמר קודם: "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" וגו' (שם יא,י), שעכשיו ממשיך ומביא איך להתגבר על יצרו), יש לזכור את בוראך, שזהו שעתיד ליתן לפניו את הדין בשל היותו בוראך שציוה עליך לשמור את מצוותיו. בנוסף גם יש רמז לזמן תחילתו בעולם, שזהו "בוראיך בימי בחורתיך", שימי הבחרות מרמז על זמן הקטנות, ומרמז על זמן הקטנות שקשור בבריאתו- “בוראיך", שזהו זמן יצירתו-הגעתו לעולם, שהוא בהיותו טיפה סרוחה שממנה ה' בראו. בנוסף גם נאמר רמז על זמן המיתה: “והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" שאין לו רצון לחיות, אלא רצונו למות, שזה מרמז על המיתה שאז נאכל על ידי רימה ותולעה. או שלמד בדרך רמז שבחרות מרמז על צעירות ולכן מזכיר את התחלתו בטיפה סרוחה, וימי הרעה מרמז על זקנה (כמו שנאמר בהמשך המדרש) שקרוב למות, ולכן מרמז על המיתה, ו"אין לי בהם חפץ" מרמז על עולם הנשמות שאין בהם רצון. לכן הדרשן על פי ראית הפסוק בצורה זו בא ודורש גם את "בוראיך", שמלמד שיזכור את ה' כדי שלא יחטא, כמרמז על שלושת אלו שמרומזים בפסוק.