נקודות להתבוננות מתוך הפרשה - פרשת צו

·        מצות תרומת הדשן ומצות שני גזירי עצים- אלו שתי מצוות שיש במזבח בכל יום. בדרך רמז יש לומר שהמזבח רומז ללב. אש המזבח- רמז לחמימות והתלהבות הלב באהבת ה' ועבודתו. תרומת הדשן- בכל יום ויום יש מצוה להוריד גחלים ישנים, וזהו רמז לכך שיש לסלק בכל תחילת יום חלק מהתובנות שהיו אתמול, לקראת היום החדש. כמו כן מצוה להביא עצים חדשים, חומר בערה חדש בכל יום. בלא שני אלו אי אפשר להתחיל את סדר היום.

·        שלמים- בפרשת צו מתחדש (לעומת פרשת ויקרא) שיש סוג שלמים שנקרא שלמי תודה לעומת השלמים הרגילים שהם נדר ונדבה (וכבר הסבירו המפרשים מדוע דוקא בקרבן תודה יש מצד אחד הרבה לחמים, ומאידך זמן קצר לאכילה כלומר רק ביום ההקרבה ובלילה שאחריו). מדוע ההבחנה בין שני סוגי השלמים, באה דוקא בפרשת צו שהיא 'פרשת הכהנים' (הרי גם בנ"י צריכים לדעת זאת)? בדוחק יש לומר שלשם הקיצור והסדר שבפרשת ויקרא, דחו זאת לפרשה הבאה.

·        לחמי תודה- אחד מהסוגים שאינם חמץ נקרא 'רבוכה'- "וסולת מורבכת, חלות בלולות בשמן". כלומר חליטה ברותחין אחרי שלשו אותה בשמן (שאלת פשט: איך יתכן שאינה מחמיצה תוך כדי החליטה?). היכן עוד מצינו מאפה כזה? במנחת חביתין (בתחילת הפרשה, פרק ו, יד) "על מחבת בשמן תעשה מורבכת תביאנה, תופיני מנחת פיתים". אבל נראה שלמרות ששניהם "מורבכת", עשייתם היא שונה. במנחת חביתין עושים בה גם טיגון במחבת (ולכן נקראת 'חביתין') ובקרבן שלמים היא רק בלולה בשמן ובמים רותחים.

·        "וידבר ה' אל משה לאמר"- מופיע מעט מאוד (!) בפרשת צו. מתי כן מופיע? דוקא בקשר למצוות שנוגעות לבנ"י ולא רק לכהנים (כלומר באיסור חלב ודם (ז, כב) ובמצוות הנפת איברי השלמים (ז, כח) שהיא מצוה לבעלי הקרבן). לכן מודגש בשני מקומות אלו "דבר אל בני ישראל".