התבוננות בפרשה - פרשת צו

בפרשת צו התורה חוזרת על הקרבנות שבפרשת ויקרא, בתוספת פרטים רבים. נראה להלן מהו הרובד שנוסף בפרשתנו, וננסה לגעת ברעיון שמאחורי הדברים.

זוגיות הפרשיות

ראשית, פרשתנו עוסקת בפרטים ובהלכות רבות של הקרבנות. זהו המשך ישיר של פרשת ויקרא. ב'ויקרא' אנו נפגשים עם עצם העובדה שאדם יכול להביא קרבן לה', ועם הידיעות הבסיסיות של 'מהו קרבן' (למשל: איזה בהמה מביאים, כיצד זורקים את הדם ומה ומקטירים לה'). כביכול זהו התיאור העליון של רעיון הקרבנות. מהו קרבן? הזדמנות להתקרב ולהיות רצוי לה', לעשות נחת רוח לה' ("ריח ניחוח לה'"- נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני) לכן מופיעים בו מושגים גבוהים כגון "לרצונו לפני ה' ", "ונרצה לו לכפר עליו". אלו מרמזים על מטרת הקרבן- להיות רצוי לה', ועל תוצאת הקרבן- "אשה ריח ניחוח לה' ". אח"כ  בפרשת צו מובאים הלכות רבות, יורדים אל הפרטים[1]. זהו התיאור המעשי של הקרבנות, הדרכה מפורטת כיצד להקריב כל קרבן וקרבן. גם בלשון הפסוקים בולט שאופי הפרשה הוא הלכות ופרטים: המילים "וזאת תורת" "זאת התורה" חוזרות פעמים רבות (6) (תורת = הלכות, חוקים). ללמדנו שפרשה זו עוסקת  בהלכות ופרטים ובזה מצטיירת את התמונה השלמה על מהו קרבן.

מדוע צריכים שני פרשות שיעסקו בקרבנות? מדוע אי אפשר שהכל יהיה מרוכז בפרשה אחת? שני הפרשות מראות לנו שני צדדים בקרבנות: הגובה של הקרבן ופרטי ההלכות שיש להקפיד עליהם (שכך היא המידה. ככל שעולים בקודש יש לשים לב יותר לפרטי הפרטים, של ההלכות ואף של המחשבות, שהרי 'מחשבה פוסלת בקרבנות'). מדוע אי אפשר להתבונן בשני הצדדים הללו בהסתכלות אחת?

היטיב לתאר ולהמחיש את רעיון 'זוגיות הפרשיות', הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בשיחותיו. הוא הרבה להסביר שאין זה רק דרך להבנת פרשות התורה אלא דרך של השקפה על דבר ה' ותורת ה' בכלל. ואלו דבריו:

 "פעמים רבות הזכרנו את ענין הזוגיות, אבל יש מקום לחזור עליו מאה פעמים, ומאה ואחת פעמים. "אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי" (תהילים סב, יב). יודעים אנו שהשתיים ששמענו הן ממקור אחד. "תורת ה' תמימה" (שלמה ומושלמת), היא אורגניזם אחד וחיוניות אחת, ועם זאת היא מופיעה בשתיים: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. "ה' אחד ושמו אחד", האחדות האלוקית הכוללת מתגלה אלינו בשתיים: "אחד אלוקינו בשמים ובארץ". ענין הזוגיות הוא פשוט ומדעי (מובן בדעת ובהגיון) מאוד. כל דבר שבעולם וכל דבר שבתורה שאנו רוצים להתבונן בו, ללומדו ולהבינו, תמיד מסתכלים ובוחנים אותו משני צדדים: קודם כל נפגשים בעצם מציאות הדבר, קיומו וזיהויו באופן כללי ויסודי. אח"כ יש להתבונן כיצד כלל זה מתפרט אלינו ומה הוא מלמד אותנו. אין אפשרות אחרת. זהו מדע המקרא האמיתי". "ויקרא-צו הן זוג של השלמה ושכלול."  

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת צו סדרה א)[2].

במילים אחרות, למרות שבשמים התורה היא אחת, אצלנו "שתיים זו שמעתי", הדבר האלוקי מתגלה אלינו בשתי קומות. אין דרך אחרת. כמו שרק ע"י שתי עיניים אפשר לראות מימדים ועומק, כך גם בתורה. בגלל שהיא נשגבה מבינת אנוש, היא מתגלה בכמה קומות ורק כך אנו יכולים לקבל מושגים ופרופורציות על הגודל והעומק של דבר ה', של התורה. לסיכום, הסתכלות באופן של זוגיות על כל דבר עוזרת לנו להסתכל בעמקות. כל שכן כאשר אנו מתבוננים בדבר אלוקי ההסתכלות הזוגית היא הכרחית, כדי להבין שיש כאן עומק, רעיון ופרטים, שמימיות ומעשיות.

(עקרון זה מנחה את ההשקפה על כל דבר. למשל הקמת מדינה של עם אלוקי, אך ע"י יהודים שאינם שומרי מצוות. עיין בהערה למטה)[3].

התבוננות בסדר הקרבנות ב'צו' לעומת הסדר ב'ויקרא'

אם נתבונן, נראה שאמנם בשתי הפרשות מדובר על סוגי הקרבנות השונים אבל הסדר שלהם הוא שונה.

בפרשת צו – קדשי קדשים, קדשים קלים.

בפרשת ויקרא – קרבנות נדבה, קרבנות חובה.

מדוע דוקא סדר זה? האם יש רעיון חורז בשתי הפרשות?

תחילה נראה כמה פסוקים שמהם עולה שפרשת צו היא 'פרשת הכהנים'. בפרשה מבוארים פרטי ההלכות שנוגעות אליהם (חובות הכהנים- איך עליהם להקריב כל קרבן, וזכויותיהם בקרבנות- איזה חלקים מהקרבן הם מקבלים). הפרשה פותחת בדיבור אל הכהנים: "צו את אהרון ואת בניו" (ו, א), וכך היא חתימת הפרשה: "זאת משחת אהרון ומשחת בניו מאישי ה' " (ז, לה).

כעת מובן גם הסדר של הקרבנות בפרשתנו: מהקדוש לפחות קדוש. מדוע? כי ההבחנה בין קדשי קדשים לקדשים קלים היא נצרכת במיוחד לכהנים כי מה שעל הכהנים לדעת הוא איך באופן מעשי להקריב כל קרבן (ולא את האידיאל והרעיון הגבוה של הקרבנות, או לפחות לא רק את זאת). לכן בפרשתנו מפורטים ההלכות: היכן הוא מקום השחיטה, היכן מותר לאכול את החלק של הכהנים וכו'. כל הפרטים הללו נגזרות מהשאלה האם הקרבן הוא קדשי קדשים או קדשים קלים. לכן הסדר הנכון עבור הכהנים הוא לפי הקדושה והחומרה: 'קדשי קדשים' תחילה. אם כן הסדר הוא מהחמור לקל, מקדשי קדשים לקדשים קלים[4].

לעומת זאת, בפרשת ויקרא הסדר הוא שונה, קרבנות נדבה תחילה ואחר כך קרבנות חובה. מדוע? כי זה מה שנוגע לבני ישראל (ופחות נוגע לכהנים). למשל הם צריכים לדעת מתי הם חייבים להביא קרבן (חטאת, אשם). וכן כשרוצים להביא נדבה (כגון עולה), עליהם לדעת איזה בהמה מותרת לקרבן זה. הסדר הוא: מקרבנות הנדבה (עולה, מנחה, שלמים) אל קרבנות חובה (חטאת, חטאת עולה ויורד, אשם).

לסיום, האם באמת הסדר הוא כל כך שונה בין הפרשות? אף שבפרשת ויקרא הסדר הוא אכן שונה מפרשת צו, יש קשר וזיקה ביניהם. בויקרא- מהנדבה עד לחובה (מהקרבן האידיאלי עד לפחות רצוי ואידאלי), ובפרשת צו- מסופר מהקדושה הגבוהה עד לפחות גבוהה. 

נבאר את מהות הסדר שבפרשת ויקרא. קרבן מלשון להתקרב אלא שיש דרגות שונות של קרבה, של קשר: קשר שבא מרצון ולא מהכרח (זהו קרבן נדבה), מרצון להתקרב לה'. ויש גם קרבנות שמחוייבים להביאם בגלל 'פיצוץ' בקשר (שבהם אכן לא נאמר הסיומת "ריח ניחוח לה' " אלא רק "ונסלח לו")[5]. אם כן הסדר בפרשת ויקרא הוא מהגבוה לנמוך, מקרבה גבוהה שבאה מהתנדבות ורצון, עד לקרבה שבאה בהכרח וכפייה.