"וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה. כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההוא מעמיה" (ויקרא ז,כו-כז). מה העניין שלכן אסור לאכול דם? ראה ב'הקדושה והטהרה' ('התורה לדורנו' "ויקרא”) 'איסור אכילת דם', שמביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א חמשה הסברים: נגד ע"ז (רמב"ם ורמב"ן), הדם מבטא את הנפש ולכן לא ראוי לאכלו, כי הנפש שייכת לה' (רמב"ן), נפש האדם מדרדרת בחיבורה עם נפש הבהמה שהיא גסה (רמב"ן והחינוך), הדם מיועד רק להקרבה על המזבח כדי לרמז על התרחקותנו מהחטא, ולכן אין לאכלו (אברבנאל) וכדי לבטא מחאה על אכילת בשר חיה (הרב זצ"ל). אולי אפשר לומר עוד עניין שיש בדם שהוא מסמל את הנפש, רמז לנעשה בבריאה: “ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" (בראשית ב,יט) '"ויצר וגו' מן האדמה" - (חולין כז) היא יצירה היא עשייה האמורה למעלה "ויעש אלקים את חית הארץ" וגו', אלא בא ופירש שהעופות נבראו מן הרקק, לפי שאמר למעלה מן המים נבראו, וכאן אמר מן האדמה נבראו. ועוד למדך כאן שבשעת יצירתן מיד בו ביום הביאם אל האדם לקרות להם שם. ובדברי אגדה (ב"ר) יצירה זו לשון רידוי וכבוש, כמו (דברים כ) "כי תצור אל עיר שכבשן תחת ידו של אדם". "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה" וגו' - סרסהו ופרשהו, כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו לעולם' (רש"י). "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו. ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה" (שם,כ-כא). 'אמר רבי אחא: (ישעיה מב): אני ה' הוא שמי. הוא שמי, שקרא לי אדם הראשון. חזר והעבירן לפניו זוגות אמר: לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג' וכו' (ב"ר יז,ד). הרי שכאשר ראה אדם את החיות שיש להם בני זוג, רצה גם הוא. וכשה' ברא לו, מובא במדרש: '"ויאמר האדם זאת הפעם" רבי יהודה בר רבי אמר: בתחלה בראה לו וראה אותה מליאה רירין ודם והפליגה ממנו, וחזר ובראה לו פעם שנייה. הדא הוא דכתיב: זאת הפעם, זאת היא של אותו הפעם' (שם יח,ד). יוצא שחוה נעשתה בעקבות קריאת השמות של אדם לחיות, שהם "נפש חיה". ואז נוצרה אשה עם דם ולא רצה בה, ואז נעשתה חדשה-חוה. ממילא אולי אפשר שהדם מרמז על כך, שחוה היא בת זוגו, והנחש רצה בחוה, ואולי באשה הראשונה לא היה רוצה. לכן יוצא שחטא עץ הדעת התגלגל בעקבות החטאת חוה ע"י הנחש בשל רצונו שחוה תהיה בת זוגו ולא של אדם (סוטה ט,ב), וזה קשור לאי רצונו של אדם בנבראת הראשונה בשל הדם. וגם חוה החטיאה את אדם כדי 'שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אחרת' (רש"י בראשית ג,ו), יוצא שחוה החטיאה בשל היותה אשתו, וזה קשור לכך שלא רצה בראשונה, שלכן חוה היא אשתו (ואולי גם חוה לא רצתה שיתחתן אחרי שתמות עם האשה הראשונה שהייתה לפניה). לכן חטא עץ הדעת קשור לדם, וגם לנפש, שהכל נעשה בעקבות רצונו של אדם לבת זוג, בזמן שקרא שמות לבעלי "נפש חיה". גם עצם רצונו בבת זוג קשור לנפש-לצד הרוחני שמחפש חברה. לכן כששולט על החיות עד שאפילו אוכלם, שזה בא מיסוד "ויצר", שהוא שישלוט על החיות, אין לאכול דם שזה קשור בנפש, כיון שזה היה היסוד לכל חטא עץ הדעת. וב"ויצר" גם נאמר שהם נבראו מהאדמה, לכן את הדם יש לכסות באדמה: “ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר. כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת" (ויקרא יז,יג-יד). לכן את הדם יש לשפוך דווקא על המזבח, כדי לתקן ולחבר את הכל חזרה לה', כמו לפני החטא, שיהיה בקדושה שלמה, של חיבור שמים וארץ גמור. לכן נאמר "חיה או עוף" כמו שנאמר בקריאת השמות "כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו". אולי לכן גם נאסר החלב, כיון שכשראה את האשה הראשונה והתנגד לה (שזה כבר ניצוץ של אי קבלה של רצון ה' בשלמות בלי להתווכח), ראה 'מליאה רירין ודם', וריר מזכיר קצת את החלב, בשל שאינו בשר או עצם שהוא החשוב באדם, וכן בבריאת האשה היה "ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה" (בראשית ב,כא) שיש צלע-עצם ובשר, ולכן החלב כעין אחר, כמו הרירין. לכן יש חובה חמורה של דין כרת על האוכלם, כמו שהיה על אדם הראשון "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (שם,יז), והרי אז לא היה אף אדם אחר חוץ ממנו, וממילא אם ימות יאבד זכרו מהעולם, ולכן כך גם עונש כרת, שמת ונאבד זכרו מהעולם.