"כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבתיכם תאכלו מצות" (שמות יב,כ). בפסח יש איסור חמץ ומצוה של מצה. כידוע חמץ ומצה דומים באותיותיהם, כשההבדל הוא רק נקודה קטנה שהופכת את ה-ה' ל-ח', שזה רמז לזריזות שהיה צריך לצאת ממצרים כדי שלא ליפול לדרגה החמשים של הטומאה, שאז כבר לא היו יוצאים ממצרים. נראה שבמילה 'מצה' רמוז 'מצא-ד' שבנ"י עדיין היו ברמה כזו שיכלו ליגאל, כביכול שה' מצא בהם עדיין חיבור לשם ה', שמופיע בארבע אותיות (שם הויה) [וגם ה' בגימטריה קטנה זה חמשים, רמז שעדיין לא הגיעו לחמישים, אלא היו פחות מזה, כעין הגימטריה כשהיא קטנה]. וזה ע"י שהיה בהם גילוי של ארבעה דברים: 'רב הונא אמר בשם בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שנו את שמם, ואת לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה' וכו' (ויק"ר לב,ה). שבזה הראו שהם עדיין קשורים לאבותיהם, שהם עדיין קשורים להיותם בנ"י. לכן יש בפסח ובהגדה מספר דברים של ארבעה: ארבע לשונות גאולה, ארבעה בנים, ארבע קושיות. אולם נראה שזה מהצד החיצוני, שבזה נגלה שהם עדיין קשורים לארבע, אבל מהצד הפנימי יש גם מהות של שלוש, שזהו שבין מצה לחמץ (בגימטריה) יש הבדל של שלוש, רמז לשלושת האבות שהם השורש ליציאתנו, שבארבעה דברים הראנו שאנו קשורים לאבות שהם שלושה, ולכן ראוים ליגאל ולהמשיך את מהותם בעולם, ולכן: “ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב,כד). נראה ששלוש מייצג את המהות הפנימית. לכן יש גם דברים של שלוש בפסח: המהות של הגדה של פסח זה שלוש: 'רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור' וכו' (משנה פסחים י,ה). כיון שזה כנגד המהות של ההגדה לכן זה שלוש כנגד המהות של יציאת מצרים שמתגלה בשלוש. במשנה על הקושיות (פסחים י,ד) בנוסח שלנו מופיע ארבע קושיות, אבל בנוסח הרמב"ם וכן בנוסחי המשניות הקדומות שבכת"י מופיעים שלוש קושיות. נראה ששלוש זה המקורי מזמן הבית, ולכן שלוש קושיות, שבשל מעלת הקדושה שהייתה אז, יכלו להתחבר לצד המהותי, ולכן שלוש. אבל בהמשך לאחר החורבן שירדה מעלת הקדושה, אז יכולים ליפגש רק עם הצד החיצוני-הנגלה, ולכן אז זה בא לידי ביטוי בארבעה. וכן על זכות היציאה נאמר: 'כנגד ג' מדות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו: שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ושגדרו עצמם מן הערוה' וכו' (במדבר רבה יג,כ). הרי שיש שלושה מרכזיים בתוך הארבעה דברים, כרמז שיש שלוש כשורש, וארבע כגילוי חיצוני. נראה שלכן מובא קצת אחרי הפס' של איסור חמץ ומצה: "ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר” (שמות יב,כב). שמובא שלוש מקומות של סימון (משקוף ושתי מזוזות) שבזה מסמנים את הבית, לומר שהם שייכים למהות של האבות. והנה ישנה מחלוקת ביר': '... שלשה מזבחות היו לאבותינו במצרים משקוף ושתי מזוזות. אית תניי תני: ארבעה, סף ומשקוף ושתי מזוזות' (יר' פסחים ט,ה). נראה שכאן חלקו האם להחשיב שייך לשלוש או ארבע. כיון שמצד אחד זה שייך למכות מצרים שבהם הוכח שיש ה' בעולם, כך שזה קשור כמו למהות של האבות (שהיה להפיץ את שם ה' בעולם), כמו המכות שמתחלקות לשלוש (ע”פ הסימנים של ר”י: דצ”כ וכו'), ולכן גם יש שלוש מקומות של סימון שאנו שייכים למהות בנ”י. מצד שני מכת בכורות היא כעין חורגת משאר המכות, ולכן היא מופיע בתור רביעית ב'באח”ב', כיון שהיא היציאה הסופית, היא מראש הייתה ליציאה, ולכן זה כעין גילוי של יציאתנו, שזה מסומל בארבעה, ולכן לסמן בארבעה. שסימון שאנו בנ”י, יש מצד אחד את חלקנו שאנו בנ”י שזה ארבע, שזהו הגילוי שבנו, ומצד שני יש את מהותנו, שאנו ממשיכי האבות שזהו שלוש, ולכן חלקו כמה סימנו (נראה שגם שם הויה יש בו מצד אחד ארבע אותיות, ומצד שני יש בו שלוש אותיות שונות [כי יש פעמיים ה'] כרמז לגילוי שם ה' שאנו עושים בעולם, שיש בו קשר לשלוש ולארבע). נראה שזה רמוז במדרש על: "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר" (ויקרא כו,מב), 'אין לי אלא אבות, אמהות מנין? ת"ל "את" "את" "את", ואין אתים אלא אמהות, דכתיב (בראשית מט,לא) "שמה קברו את אברהם ואת שרה" וגו'. ולמה הוא מזכיר זכות אבות ומזכיר זכות הארץ עמהם? אמר ר"ל: משל למלך שהיה לו שלשה בנים ושפחה אחת משלו מגדלתן, כל זמן שהיה המלך שואל שלום בניו היה אומר שאלו לי בשלום המגדלת. כך כל זמן שהקדוש ברוך הוא מזכיר אבות מזכיר הארץ עמהם, הה"ד "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וגו' וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר"' (ויק"ר לו,ה), שהכוונה (ע"פ המהר"ל) שא"י גידלתם, שגרמה לאבות להיות במעלתם הרוחנית. נראה שזהו שיש את שלושת האבות שזהו שלוש-היסוד, ויש את א"י שמגדלת אותם, כעין מרחיבה אותם, שזה בא לידי ביטוי גם בצאצאיהם, כמו שמובא: “ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" וגו' (בראשית יב,א). '"לך לך" - להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול. כאן אי אתה זוכה לבנים ועוד שאודיע טבעך בעולם' (רש"י). שא"י גורמת להבאת בנ"י לעולם, שזה קשור עם הפצת שם ה' בעולם שזה דווקא בא"י, לכן יש כאן גם בנים וגם הודעת טיבו לעולם, שזה לקדש שם ה' בעולם, ששני אלו קשורים למעלת א"י, שדרכה יש קידוש שם ה' בעולם ע"י בנ"י. לכן האבות שהם שלושה קשורים לא"י בגדילתם בקדושה, שזה בא לידי ביטוי במעלתם שלהם, ובהמשך כוחם גם בבנ"י המשכם, ולכן רמוזות כאן גם האמהות שהן ארבע, שזהו שלוש היסוד, וארבע ההתפרטות שממשיך מכוחם כרמוז בהם כמו שהאמהות רמוזות ב"את" (גם המילה “את” מעבר להיותה כמילת תוספת, יש גם כעין רמז א' עד ת' [את] להדגיש הרחבה והתפרטות), (ולכן היהדות עוברת דרך האם, שזהו ההתפרטות של בנ"י עוד ועוד). [נראה שלכן העולם נברא בשבוע בריאה, כעין שורש של שלוש ועוד התפרטות של ארבע, סה"כ שבע שבהם אנו מתקנים את העולם]. ובפס' גם רמוז על חמש כנגד הגאולה: '"וזכרתי את בריתי יעקוב" - בחמשה מקומות נכתב מלא ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבוא ויבשר גאולת בניו' (רש"י). כך גם בלשונות של גאולה יש ארבע לשונות, אבל בעצם יש חמש לשונות (עם "והבאתי"), כששלושת הלשונות הראשונות הם ישירות היציאה משעבוד מצרים (ש"ולקחתי" זה כנגד מתן תורה) כך שנראה כעין שרומז שיש יסוד של שלוש, כנגד מהותנו שכמעט נעלמה בשעבוד מצרים, ולכן ביציאה עצמה זה שלוש לשונות, ואז יש את מתן תורה שזה הגילוי שלנו (ההתפרטות) שאנו מקבלים ומקיימים את התורה, שזהו ארבע, ויש גם את א"י שאם הינו זוכים מיד ליכנס לארץ הינו מתקנים את כל העולם בקדושה שלמה, וזהו חמש, שזה כנגד חמשת חומשי התורה שכולה שמות ה', שכך הינו מגלים בעולם גילוי ה' שלם בכל, והיתה באה הגאולה. לכן כוס חמישית היא כנגד הגאולה, ולכן היא כוס של אליהו הנביא (ולשיטת מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ראוי בימנו לשתות כוס חמישית כנגד א"י, בשל חזרתנו לארץ). יהי רצון שנזכה לגאולה השלמה.