'חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי; הגה: ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו (כל בו) ויישן, ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי (מהרי"ל). ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים' (שו"ע סימן תרצה סעיף ב). '(יד) סעיף ב: חייב איניש לבסומי בפוריא וכו' — ואם תאמר, היאך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות דהשכרות מכשול גדול? ויש לומר, מפני שכל הניסים שנעשה לישראל בימי אחשורוש היו על ידי משתה, כי בתחילה נטרדה ושתי על ידי משתה ובאה אסתר, וכן עניין המן ומפלתו על ידי משתה היין היה, ולכן חייבו חכמים להשתכר עד כדי שיהא נזכר הנס הגדול בשתיית היין (אליה רבה אות א', משנה ברורה בביאור הלכה). (טז) שם: עד דלא ידע בין ארור המן וכו' — יש מפרשים, עד דלא ידע לחשוב חשבון זה כזה (חידושי אגודה למסכת מגילה). ואני שמעתי, עד דלא ידע הי מינייהו קדים, ארור המן לברוך מרדכי או ברוך מרדכי לארור המן (כנסת הגדולה שם). והמנהגים כתבו, דפיוט אחד היה שהיו עונים בבית א' ארור המן ועל בית א' ברוך מרדכי, וצריך צילותא שלא יטעה לפעמים (דרכי משה שם). והט"ז ס"ק א כתב, דצריך האדם לתת שבח לו יתברך על טובה כפולה שעשה עמנו, הא' הוא פורענות שהביא על המן, ואילו לא נתברך מרדכי אלא היה ניצול עם כל ישראל דיינו, אלא שבירכו למרדכי בגדולה מאד והטובה יתירה, על כן אמר: צריך לבסומי עד שלא ידע מעלתנו מן ארור המן, שזה מפלה שלו, לברוך מרדכי שזה מעלתנו שניה, יעויין שם. ובשער הכוונות דף ק"ט עמוד ד' כתב כפשוטו, שיטעה לומר במקום ברוך מרדכי ברוך המן, ויעויין שם טעם בסוד. וכן כתב בסידור עמודי שמים לרב יעב"ץ, שאביו הגאון ז"ל היה [נוהג] בבחרותו לקיים המימרא כפשוטו. אלא שכתב: אך החלש שמזיק לו השכרות, פשיטא שאינו מחוייב בכך, גם לא המשתטה ביינו ואין בו מדעת קונו, וראיה לדבר ריב"א, ועל זה נאמר: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, יעויין שם. וכוונתן במה שכתב ריב"א הוא ראשי תיבות רבי יהודה ברבי אלעאי, רוצה לומר שר' יהודה בר' אלעאי אמר בירושלמי דלא שתי אלא מפסחא לפסחא וחוגרני צדעי וכו', משמע דבפורים לא שתה, ששתייתו היה מזיק לבריאת גופו (שערי תשובה אות ב'). ומכל מקום אף מי שאינו יכול להשתכר יעשה סעודה, ובתוך הסעודה ישתה איזה כוס של יין כדי לקיים "ימי משתה ושמחה"' וכו' (כף החיים). ישנם בגדול שתי שיטות מרכזיות על שתיית היין, האחת סוברת שצריך לשתות עד שממש ישתכר - עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי (שו"ע, ומתפרט בדעות השונות), והאחרת סוברת שלא צריך לשתות כ"ך (רמ"א). נראה שההבדל קשור בשורשו לתקנת השתיה, שהיא נעשתה בשל שניסי פורים היו קשורים במשתאות. לכן כיון שזה קשור גם למשתה הראשון שהיה עם ושתי, והרי שם השתכרו לגמרי, לכן ראוי לשתות עד שלא יבחין בין ארור המן לברוך מרדכי (אמנם גם בזה לא ראוי להגיע לשכרות גמורה של השתטות כמו שנעשה אצל אחשורוש, כיון שזה בזוי ואף אינה דרכה של תורה). או מצד שני כיון שעיקר הנס נעשה במשתה של אסתר, הרי שם הם לא השתטו לגמרי, שהרי אחשורוש אמר לה "ויאמר המלך לאסתר במשתה היין מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש" (אסתר ה,ו) הרי שהיה זהיר בדבריו, שצמצם את אישורו לעשיית דברי אסתר, הרי שלא היה שיכור לגמרי. וכן במשתה השני: "ויאמר המלך לאסתר גם ביום השני במשתה היין מה שאלתך אסתר המלכה ותנתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש" (שם ז,ב). ובפרט להסבר חז"ל: '"ויאמר לה המלך לאסתר המלכה מה בקשתך עד חצי המלכות ותעש" חצי המלכות ולא כל המלכות, ולא דבר שחוצץ למלכות. ומאי ניהו? בנין בית המקדש' (מגילה טו,ב). הרי שאחשורוש היה מספיק עם דעה כדי לחשוב על תוצאות כמו המקדש, שזה מעבר למחשבה הרגילה הפשוטה, ובדבריו יש עומק של רמזים, כך שלא היה שיכור ממש. לכן כיון שזה העיקר, אז גם שתיית היין שלנו צריכה להיות שלא להשתכר ממש (אולי אפשר לשתות וללכת לישון ובכך לצאת ידי חובה, כמו שבמשתה אסתר הראשון משמע שהלכו לישון אחרי המשתה, שלכן אמרו להמן שיגיד למלך בבוקר לתלות את מרדכי כך שמשמע שכבר היה מאוחר, וכן מיד מסופר שאחשורוש לא נרדם בלילה כך שמשמע קצת שהיה סמוך). או שההבדל הוא בין כלל השותים שהיו, לבין היהודים, כמו שמובא בגמ': '"ויקצף המלך מאד" אמאי דלקה ביה כולי האי? אמר רבא: שלחה ליה: בר אהורייריה דאבא, אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי, וההוא גברא אשתטי בחמריה. מיד "וחמתו בערה בו ויאמר המלך לחכמים" מאן חכמים? רבנן, "יודעי העתים" שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים. אמר להו: דיינוה לי. אמרו: היכי נעביד? נימא ליה קטלה - למחר פסיק ליה חמריה ובעי לה מינן. נימא ליה שבקה - קא מזלזלה במלכותא. אמרו לו: מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו, ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות' וכו' (שם יב,ב). הרי שרבנן לא השתכרו ולכן ידעו לחשוב כראוי. לעומתם אחשורוש השתכר לגמרי (כמו שושתי אמרה שהשתטה) וכן שרי פרס ומדי לא היו מספיק עם שכל להבין לאן הם נכנסים. אותו דבר במשתה אסתר, אחשורוש והמן שתו בלי התחשבות, לעומת אסתר שהייתה עם דעה צלולה כדי שלא תכשל במשימתה. לכן אם מדמים לכלל השותים, אז זה עד דלא ידע ממש, ואם מדמים לשתיית היהודים אז זה רק מעט ממש. ואולי אפשר שהשתיה מזכירה את שתייתו של אחשורוש במשתה אסתר, ששם הוא התהפך - שנעשה אוהב למרדכי ושונא להמן, להיפך ממה שהיה קודם (שגם אחשורוש שנא יהודים [שם יד,א]). מחשבתו של אחשורוש הושפעה גם מהיין, ולכן אם נדמה להשפעה מהשתית יין כעין שהיה במשתה הראשון (עם ושתי, שפעל והרג מתוך שכרותו) אז גם כאן נאמר שעיקר ההשפעה קשורה ליין, ולכן עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי (שאחשורוש החליף ביניהם, משונא לאוהב) קשור ליין, ולכן גם אנחנו שותים עד דלא ידע ממש. לעומת זאת אם נתחשב בכך שכעסו נבע מכך שהזמינה את המן כאילו שקשורים יחד: 'רבי יהושע בן קרחה אומר: אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא' (שם טו,ב) אז אמנם זה היה קשור ליין, אבל לא כמות היין גרמה להשפעה, אלא כלל כעסו, שחשד בזה מראש: '"נדדה שנת המלך" - נס היה. ויש אומרים: שם את לבו על שזמנה אסתר את המן, שמא נתנה עיניה בו ויהרגהו' (רש"י. אסתר ו,א) לכן שותים כיון שקשור לשתיית יין, אבל לא ממש עד דלא ידע, כי זה לא הגיע בגלל כמות השתיה של היין.