'מתענים בי"ג באדר. ואם חל פורים בא' בשבת, מקדימין להתענות ביום חמישי. הגה: ותענית זו אינו חובה' וכו' (שו"ע או"ח סימן תרפ"ו סעיף ב). בפשטות משמע שיש מחלוקת בין השו"ע לבין הרמ"א בדרגת חומרתה של תענית אסתר, שלכן השו"ע מביא כדבר פשוט שמשמע שזה חובה, ואילו הרמ"א מדגיש שאין זה חובה. אכן יש מחלוקת בפוסקים כיצד להחשיב את תענית אסתר, האם זה חובה מדברי קבלה או מדברי סופרים או שזה מכוח מנהג. אולי אפשר שההבדל בחומרה תלוי בסיבה שגרמה לעניין הזה של תענית אסתר, שישנם שלוש סיבות לתענית אסתר: א. 'מתענין בי"ג באדר; כי בימי מרדכי ואסתר נקהלו ביום י"ג באדר להלחם ולעמוד על נפשם, והיו צריכין לבקש רחמים ותחנונים שיעזרם ד' להנקם מאויביהם. ומצינו כשהיו ביום מלחמה שהיו מתענין, שכן אמרו רז"ל שמרע"ה ביום שנלחם עם עמלק היה מתענה, וא"כ בודאי גם בימי מרדכי היו מתענים באותו יום. ולכן נהגו כל ישראל להתענות בי"ג באדר, ונקרא תענית אסתר כדי לזכור שהש"י רואה ושומע כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ד' בכל לבבו כמו שעשה בימים ההם' (מ"ב שם ס"ק ב [וכן מובא בא"ר בשם הכלבו]). ב. 'ובי"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר "דברי הצומות וזעקתם"' (רמב"ם הלכות תענית ה,ה). ג. 'ובספר מגיד משרים פרשת ויקהל כתב הטעם לתענית זה כדי להכניע כח השטן מלקטרג על מה שאוכלין ושותין ושמחים בפורים' (כף החיים סימן תרפ"ו ס"ק ח). ממילא כיון שיש שלושה טעמים נראה שלכן יש השפעה מהם לחומרת התענית (גם אם טעם זה הוא לא הטעם העיקרי, בכ"ז הוא משפיע לחומרת הדין) שאם הטעם הוא משום זכר למה שהתענו בשושן הרי זה לא קשור אלינו ממש, ולכן זה רק משום מנהג, שנהגו כך. ואם הטעם הוא משום רמז שה' שומע אלינו בעת קוראנו אליו בזמן צרותינו כשחוזרים בתשובה, אז זה שייך גם אלינו (כי זה תמידי) ולכן זה מדברי סופרים שקבעו גם לנו. ואם הטעם הוא משום להוריד את הקטרוג שבאכילה ושתיה בפורים, הרי זה חלק ישיר לדיני פורים, ולכן כמו שפורים זה חובה מדברי קבלה (נביאים), כך גם התענית היא מדברי קבלה. עוד נראה בחומרת תענית אסתר שישנם שתי שיטות על זמן תחולת הצום, האם זה רק ביום (כמנהג המקובל, וכמו שמשמע בפשטות מדברי השו"ע: 'צומות הללו, חוץ מתשעה באב, מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום' [סימן תקנ סעיף ב] משמע שגם תענית אסתר כך) או שמתחיל כבר מהלילה (מגן אברהם שו"ע סימן תרפ"ו ס"ק ט בשם כנה"ג). אולי זה קשור לעניין האם התענית היא משום מנהג ולכן אז דיניה כמו בשאר הצומות הקלים שזה רק ביום, או שזה מטעם תקנת סופרים או קבלה שאז זה חמור יותר משאר הצומות הקלים (או שגם אם זה מתקנת סופרים זה חל רק ביום, ואילו אם זה מדברי קבלה אז חל מהלילה). אולי זה קשור להבדל האם דברי קבלה הם כדברי תורה או שלא, שהגר"א (בביאור הגר"א לשו"ע סימן תרפ"ו סעיף א) מעמיד שחלקו בזה הירושלמי והבבלי, שלבבלי דברי קבלה כד"ת ולירושלמי אינם כד"ת. ומובא בכנסת הגדולה (בסוף דבריו על הטור סימן תרפ"ו) שבמדרש אסתר יש סמך לאותם שנוהגים להתענות רק ביום, ובגמ' יש סמך להתענות גם מהלילה. אולי אפשר שזה תלוי בזה, כיון שמדרש אסתר מקורו הוא מא"י לכן בו התפיסה היא כירושלמי שדברי קבלה אינם כד"ת, ולכן הוא שונה מתענית כמו דאורייתא, ולכן זה רק ביום (שלא כיוה"כ דאורייתא שזה גם מהלילה, כיון שהיום מתחיל מהלילה) אע"פ שזה מדברי קבלה. לעומת זאת בגמ' שדברי קבלה הם כדברי תורה, אז גם חומרתם לעניין הזמן דומה, שמתחיל מהלילה (ולשאר דברים שונה מיוה"כ, שמדמים רק לעניין זמן עצם היום ולא לשאר עינויים שהם כבר חומרת הזמן של יוה"כ). אולי אפשר גם שההבדל הוא איך החלה מגילת אסתר (ראה ב'מועדי ישראל' 'מתי נכתבה ונערכה מגילת אסתר' למרן שר התורה הגאון הרב שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) שאם זה החל ממרדכי (ואסתר) אז זה בא מכוח מנהג, כיון שאין להם סמכות לקבוע (ומה שאח"כ קבעו בי"ד זה על המגילה ולא על התענית) ולכן כל חיובה של התענית זה מכוח מנהג. לעומת זאת אם מחשיבים לאנשי כה"ג (שנחשב ממש מהם לגמרי [ואף אם הכוונה שרשם מרדכי קודם ואח"כ הם אישרו, בכ"ז מחשיבים שהכול מהם]) אז זה מדברי סופרים כסמכותם של אנשי כה"ג, או כדברי קבלה כי נחשבו גם כנביאים (מגילה יד,א). או שאם זה רק מכוח כה"ג אז זה דברי סופרים (שהרי תקנתם לעניין המגילה הייתה כנביאים ולא על התענית) אבל אם זה קשור אף ממשה מסיני, אז יש בזה חומרה גדולה יותר, ולכן זה משפיע שאף התענית שקשורה לפורים מושפעת מכוח זה, ולכן דינה כדברי קבלה. [או שאם עיקר המגילה החלה ממרדכי בשנה הראשונה, אז זה כדברי סופרים כיון שמרדכי היה מאנשי כה"ג, ואם זה החל משנה השניה שאסתר מופיעה שם ראשונה אז כיון שלה אין סמכות אז זה מנהג, ואם זה מאנשי כה"ג שהם קבעו כנביאים אז זה כדברי קבלה] (אמנם כל השיטות נאמרו לעניין המגילה עצמה (מתי נכתבה), אולם כיון שבה נאמר שהתענו וכנגד זה אנו מתענים, אז הלימוד להתענות משם, ולכן תלוי בכוח הסמכות של כלל המגילה שמזה משפיע גם לתענית שנאמרה בה ומרמזת לתחולת התענית אצלנו).