"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָודְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב)

בחודש ניסן, בזמן יציאת עם ישראל ממצרים, עם ישראל מצטווה במצווה הראשונה שלו כעם – והיא מצוות קידוש החודש: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים".

וצריך להבין מדוע נבחרה מצווה זו להיות המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל כעם, מה מיוחד במצווה זו? כיצד היא מתקשרת למאורע הגדול של יציאת מצרים, היציאה מהשעבוד?

מהות המצווה היא למנות את חדשי השנה מחודש ניסן. דהיינו: אין מונים עוד את השנים מבריאת העולם (תשרי) אלא מיציאת מצרים (ניסן). הבדל זה אינו טכני בלבד אלא מייצג שוני משמעותי. קיים שוני מהותי בין יחוס הזמן לבריאת העולם לבין ייחוסו ליציאת מצרים.

בחודש תשרי נברא הכלי, ובניסן נוצק לתוכו התוכן. ההתגלות הא-לוהית שהחלה ביציאת מצרים והגיע לשיאה במעמד הר סיני, היא התוכן הפנימי של העולם, היא מטרת העולם. כאשר התורה מצווה עלינו לספור את חודשי השנה מחודש ניסן, היא בעצם מצווה עלינו להסתכל על התוכן של העולם, ולא על החומריות שבו. העולם נברא כדי שיוכל לקבל את התוכן.

יחוסו של הזמן לבריאת העולם מעניק לזמן משהו מן ה"בריאה", שותפות עם עולם הטבע, עולם שבו פועל האדם בחלל נתון ומצומצם, שאינו מאפשר לו חופש פעולה. הטבע מצר את צעדיו של האדם, כשאחת מן השלשלאות הכובלות אותו היא מסגרת הזמן.

לעומת זאת, יחוס הזמן ליציאת מצרים מעניק לאדם את המימד ההיסטורי, את תחושת היותו חלק מתהליך כולל. כאן, האדם אינו כבול בתווך אלא פועל ויוצר. בידו-שלו, במעשיו, תלויה מידת ההתקדמות. אין הוא נשטף בזרם החיים בעל כרחו, אלא עליו מוטלת המשימה לכוון, לנווט ולהדריך את אורחותיו. האדם אינו פועל עוד כ"חפצא" בעלמא, אלא כ"גברא". "גברא" בעל בחירה, בעל רצון ובעל יכולת לפעול. אין האדם משועבד לזמן, אלא הזמן נתון בידו.

בשעה שהאדם מתייחס לעולם מתוך נקודת מבט זו, משתחרר הוא מעול שעבודו של הטבע. אין הוא עוד עבד לחוקי הטבע, אלא היכולת ניתנה בידו למשול בהם ולעשות כרצונו-שלו. באפשרותו לעלות ולהתקדם מבלי שהטבע יפריע בידו, (מדרש תנחומא (בובר) פרשת בא): " 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם', אמר הקב"ה: משעה שבראתי את עולמי הייתי נושא משאוי לחשב חשבונות של חודשים, מכאן ואילך הוא מסור לכם, לכם הוא מסור, ואין אתם מסורין בידו".

עם ישראל נמשל ללבנה, וייחודה של הלבנה הוא ביכולת ההתחדשות המתמדת שלה, בדינמיות, בהתקדמות ובהופעת האור אחרי החושך, וכל זה מתוך קבלת האור העליון. דבר זה מייצג את עם ישראל, שאף על פי שהוא העם הזקן בעולם הוא מתחדש באופן מתמיד, דינמי, יצירתי ומשתנה, ויעודו הוא לעשות זאת מתוך קליטה של האור האלוקי בעולם, להיות קשוב יום יום לרצון ה' שהולך ומתגלה אליו.

ומה שנכון לעם ישראל בכלל, נכון הוא כמובן גם בעבודה הפרטית של כל אחד. אפשר 'להעביר זמן' ואפשר לחיות חיים של יצירה, של חידוש ושל קדושה. ועל כך משורר ר' יהודה הלוי: עבדי הזמן - עבדי עבדים הם, עבד ה' - הוא לבדו חופשי!

ראויה מצווה זו לעמוד בראש מערכת המצוות שניתנו לישראל, משום שהיא מפתח חשוב לעבודה הרוחנית של עם ישראל.

הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, מתוך האתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home

הרב אברהם וולפסון, הרב חיים סבתו, מתוך האתר: "ישיבת ההסדר ברכת משה מעלה אדומים" - www.ybm.org.il

הרב גור גלון, מתוך האתר: "ישיבת הר ברכה" - http://yhb.org.il/?p=219